אמירה כפולה
כאשר התורה מְצַוָה על הקרבת קורבן התמיד, היא משתמשת בלשון "ואמרת אליהם" בתחילת הפרשה1, ופסוק לאחר מכן, היא חוזרת ואומרת שוב "ואמרת להם". מדוע כופלת התורה את עניין האמירה כאן?
ה'אור החיים' מסביר, ששתי האמירות כאן, הובאו כדי לצוות על שני עניינים שונים בקורבן התמיד: בפסוק הראשון, נאמר "צו… ואמרת אליהם", ובו נצטוו ישראל על התמדת הקרבת התמידים - כלומר, שקורבן התמיד הוא אינו קורבן דינמי שניתן לבחור מתי להקריבו ומתי לא, אלא כפי הציווי המפורש שהוא "תשמרו להקריב לי במועדו". ובפסוק שלאחר מכן, חוזרת התורה ואומרת "ואמרת להם זה האִשֶּׁה", כיוון שבו נצטוו ישראל על שיעור הקרבת התמידים (כבש אחד בבוקר, וכבש אחד בערב, עשירית האיפה סולת למנחה, וכל מה שמתואר לאחר מכן).
קורבן נצחי
במדרש נאמר, שבכל מקום בתורה שנאמר "צו", הכוונה היא: (1) מיד, ו(-2) לדורות. ממילא מובן, שהסיבה שבפרשת התמיד הנפתחת במילים "צו את בני ישראל", נאמר עניין "ואמרת אליהם" פעמיים, היא בגלל שהאמירה הראשונה נועדה לזירוז בטווח המִיָּדִי, שבני ישראל יתחילו תיכף ומיד בהבאת קורבן התמיד לבית-המקדש. אך לאחר מכן, התורה מוסיפה ואומרת שוב "ואמרת להם", כדי לקבוע את הציווי לדורות.
כיצד הציווי של הקרבת התמיד נקבע לדורות, אם בית-המקדש נחרב כבר לפני אלפי שנים?
בתלמוד2 נאמר ש"תפילות, כנגד תמידין תיקנום". לפי-זה מובן, שהציווי של הקרבת התמיד, אכן קיים לדורות, אלא שבזמן שבית-המקדש היה קיים, עבודת התמיד הייתה מתקיימת גם בגשמיות - בהבאת הכבש לבית-המקדש, וגם ברוחניות - בהקרבת נפשו של האדם לה'. אך כעת בזמן שבית-המקדש אינו עומד על כנו, אופן קיום המִצְוָה הוא רוחני בלבד, אך עם כל זאת - על-ידו ממלאים את הכוונה העליונה שהייתה בציווי על הקרבת התמיד3.
הקרבה תמידית
מכאן אנו למדים, שהציווי על קורבן התמיד, אף שהוא בא לידי ביטוי כיום רק במובן הרוחני, אינו נחלש כלל - אלא נדרש מאיתנו ביתר תוקף. כשם שבזמן המקדש נצטוו ישראל להקריב את התמיד בבוקר ובין הערביים, כך על האדם לעבוד את קונו בכל עת - בשעות של אור ובהירות, ובזמנים של קושי והסתר4.
גם כאשר עבודת ה' משתנה לפי הזמן והמקום, עיקר הכוונה נשאר אחד: שעל האדם להקריב את עצמו5 בכל יום מחדש, בהתמדה ובמסירות. בכך נמשכת בליבו אותה אש תמידית שהייתה במקדש, והיא בוערת, מאירה ומפעמת בו ללא הפסק6.
במדבר, פרק כ"ח, פסוק ב'. ↩
מסכת ברכות, דף כ"ו, עמוד ב'. ↩
לפי 'ליקוטי תורה', פרשת פנחס, דף ע"ז, ג', ואילך. ↩
ה'בוקר' מסמל את בחינת החסד, ו'בין הערביים' מסמל את מידת הגבורה (ראה 'ליקוטי תורה', פרשת אמור, דף ל"ז, ב', וראה גם בדרשה הבאה). וראה התוועדויות תשד"מ, חלק ד', עמוד 2182. 'ליקוטי שיחות', חלק כ"ו, עמוד 210 ואילך. ↩
ראה 'ליקוטי תורה', פרשת ויקרא, דף ב', ב' ואילך. ↩
ראה גם 'ליקוטי שיחות', חלק א', עמודים 219-217. ↩

