"עולה אִשֵּׁה" או "אִשֶּׁה עולה"?
בפרשתנו מופיע פירוט מלא של הקורבנות שיש להעלות על המזבח סביב מעגל השנה, בחגים ובמועדים.
כשהתורה מדברת על הקורבנות העולים על המזבח בחג הפסח, לשון הציווי הוא "והקרבתם אִשֶּׁה עולה"1. ואילו בהמשך2, כשמדובר על הקורבנות של חג הסוכות, התורה אומרת את הציווי בצורה הפוכה - "עולה אִשֵּׁה".
ונשאלת השאלה:
מהי הסיבה להבדל הזה בין שני הקורבנות?
מסלולים של התעוררות
ההסבר טמון במשמעות הרוחנית הפנימית של הדברים3.
בעבודת ה' ישנם שני אופנים. יש אופן בו האדם מקבל כוחות מן השמים שמעוררים את נפשו, וגורמים לו רצון לדבוק בה' ובתורתו. התעוררות זו נקראת בלשון הזוהר: "אתערותא דלעילא" [התעוררות מלמעלה], כלומר, התעוררות שבאה בעקבות התגלות אור אלוקי מלמעלה, ולא כתוצאה מהכנה של עבודת האדם. האופן השני הוא, שהאדם מתייגע בכוחות עצמו כדי להתעורר ולרצות לדבוק בה' יתברך, ורק לאחר מכן שורה עליו רוח ה', והקדוש-ברוך-הוא משפיע לו תוספת התעוררות מלמעלה. דרך זו נקראת "אתערותא דלתתא" [התעוררות מלמטה], כיוון שהיא מתחילה 'מלמטה', מעבודת האדם.
וזהו ההבדל בין חג הפסח (וחודש ניסן) לחג הסוכות (וחודש תשרי)4:
בחג הפסח יש הארה והתגלות של האור האלוקי מלמעלה, ללא קשר לעבודת האדם. כפי שהיה ביציאת מצרים, כאשר הקדוש-ברוך-הוא גאל את בני ישראל ללא שום הכנה מוקדמת מצידם. ואילו בחג הסוכות, ובחגי תשרי בכלל, עבודת ה' היא בעיקר מלמטה. האדם מתייגע בעצמו בעבודת התשובה בראש-השנה וביום הכיפורים ובעבודת השמחה בחג הסוכות, ויוצר בליבו רגשות של התעוררות לעבודת ה'.
נקודות ההתחלה
על-פי-זה יובן השינוי בלשון התורה בין חג הפסח לחג הסוכות.
כאשר התורה מדברת על חג הפסח, התקופה שבה העבודה הרוחנית היא באופן של המשכת אור מלמעלה למטה, יש תחילה את ה"אִשֶּׁה", האש המסמלת את האור האלוקי המאיר על האדם מלמעלה, ורק לאחר מכן באה ה"עולה" - ההתעוררות שהאש שמלמעלה מאירה בעבודת הבורא של האדם למטה. ואילו בחג הסוכות, שבו עבודת ה' היא בדרך של העלאה מלמטה למעלה, ההתחלה היא ב"עולה", שהאדם מתעלה ומזכך את נפשו, וכתוצאה מכך משפיעים עליו "אִשֵּׁה" מלמעלה, ונותנים לו תוספת אור וכוח בעבודת ה'.

