למה בעל הקורבן מניף?
בפרשתנו אנו לומדים על ‘קורבן השלמים’ שחלקו עולה ונשרף על גבי המזבח, חלקו נאכל על ידי הבעלים - מביא הקורבן, וחלקו ניתן במתנה לכוהנים. וכך נאמר ביחס למתנות לכוהנים מ’זבח השלמים’: “הַמַּקְרִיב אֶת זֶבַח שְׁלָמָיו… וְהִקְטִיר הַכֹּהֵן אֶת הַחֵלֶב הַמִּזְבֵּחָה, וְהָיָה הֶחָזֶה לְאַהֲרֹן וּלְבָנָיו, וְאֵת שׁוֹק הַיָּמִין תִּתְּנוּ תְרוּמָה לַכֹּהֵן מִזִּבְחֵי שַׁלְמֵיכֶם”. כלומר, המביא ‘זבח שלמים’ צריך לתת לכהן את החזה ואת השוק.
נשאלת השאלה:
בספר “דברים”1 מפורש “וְזֶה יִהְיֶה מִשְׁפַּט הַכֹּהֲנִים מֵאֵת הָעָם, מֵאֵת זֹבְחֵי הַזֶּבַח אִם שׁוֹר אִם שֶׂה, וְנָתַן לַכֹּהֵן הַזְּרֹעַ וְהַלְּחָיַיִם וְהַקֵּבָה”. ולכאורה יש כאן סתירה: האם מתנות הכהונה הן החזה והשוק כפי שמופיע בפרשתנו, או הזרוע הלחיים והקיבה כפי שמופיע בספר דברים?!
על מהלך נתינת המתנות מ’קורבן השלמים’ לכהן, נאמר: “הַמַּקְרִיב אֶת זֶבַח שְׁלָמָיו… יָדָיו תְּבִיאֶינָה אֵת אִשֵּׁי ה', אֶת הַחֵלֶב עַל הֶחָזֶה יְבִיאֶנּוּ, אֵת הֶחָזֶה לְהָנִיף אֹתוֹ תְּנוּפָה לִפְנֵי ה'".
ונשאלת השאלה נוספת:
מאחר שה’חזה’ הוא ממתנות הכהונה, מדוע צריך המקריב להניף אותו לפני ה’?
‘מתנות חולין’ ו’מתנות קדשים’
ההסבר הוא, כי לאמיתו של דבר, קיימים שני סוגים של ‘מתנות כהונה’. יש מתנות שבאות מן ה’קדשים’, ויש מתנות שבאות מן החולין. בדרך כלל, מְצוּוִים בני ישראל לפרנס את הכוהנים בזרוע, לחיים וקיבה מבשר החולין. ואילו ‘החזה והשוק’ הן ‘מתנות כהונה’ אחרות, אותן מְצוּוֶה להפריש רק אדם שמקריב ‘זבחי שלמים’.
גישה הנשללת מכל-וכל
אדם שמגיע לבית-המקדש כדי להקריב קורבן, עלול לחשוב בטעות שהכוהנים אינם עושים את מלאכתם כדי לקיים את רצון ה’ ולשרת את עם ישראל, אלא פשוט מצאו דרך קלה להתפרנס מהקורבנות שמביאים בני ישראל. מתוך גישה כזו, אדם עלול לחשוב שאולי הכוהנים בעצם גוזלים את עַם ישראל, ומנצלים את תפקידם ומעמדם כדי לעשוק את ממונם של ישראל.
כדי לשלול מחשבה כזו מכל-וכל, התורה מדגישה שהמביא קורבן מביא אותו לקדוש-ברוך-הוא - “יָדָיו תְּבִיאֶינָה אֵת אִשֵּׁי ה', אֶת הַחֵלֶב עַל הֶחָזֶה יְבִיאֶנּוּ, אֵת הֶחָזֶה לְהָנִיף אֹתוֹ תְּנוּפָה לִפְנֵי ה'". לכן, על האדם להביא את החֵלֶב ואת החזה ולהניף אותם במו-ידיו, כדי לתת ביטוי לכך שכל קורבנו מוקדש לגבוה [לה’]. מעתה, החזה והשוק שייכים לקדוש-ברוך-הוא, והוא זה שנותן אותם לכוהנים, ולא האדם.
בניגוד לזרוע, הלחיים והקיבה, שאותם בני ישראל נותנים לכוהנים חֵלף נחלתם, במקום הנחלה בארץ שהכוהנים לא קיבלו, החזה והשוק הן מתנות שהקדוש-ברוך-הוא נותן למשרתיו, ברחמיו וברוב חסדיו - חלף עבודתם.
ויקרא, פרק י”ח, פסוק ג’. ↩