חזרה מיותרת?!
בפרשת 'שמיני' בספר 'ויקרא'1 מופיעים דיני מאכלות אסורות בפירוט רב. מפורטים שם סימני הטהרה לכל סוג של בעלי-חיים, וכן שמות בעלי-החיים והעופות האסורים באכילה.
בפרשתנו יש חזרה על דינים אלו. אמנם החזרה קצרה יחסית, ואינה מתקרבת בהיקפה לפירוט שנאמר בפרשת 'שמיני'.
נשאלת השאלה: מדוע שָׁבָה התורה ועוסקת שוב בדינים אלה? ומה התועלת בחזרה קצרה על דבר שכבר פורט באריכות?
ארבעה חידושים
אחת המטרות של משה בנאומו בספר 'דברים', הייתה לחזור על מצוות שכבר נלמדו, ולבאר את הדברים שלא נתבארו כל צורכם, וכך גם בנושא זה. נִמְנֶה כאן ארבעה חידושים שמתחדשים בפרשתנו על האמור בפרשת 'שמיני', והם הסיבה לחזרתו של משה על דינים אלה פעם נוספת.
החידוש הראשון הוא, שהתורה קוראת למאכלות אסורות 'תועבה', ואומרת - "לֹא תֹאכַל כָּל תּוֹעֵבָה"2. מאחר שלמאכלות אסורות יש יחס - הגלוי וידוע לפני הקדוש-ברוך-הוא - לעבודה זרה, ולפי שהם מאכל עובדי עבודה זרה, קרא להם הקדוש-ברוך-הוא בשם 'תועבה', ואסר על ישראל בניו לאוכלם.
החידוש השני הוא, שמות הבהמות המותרות באכילה. אמנם בפרשת 'שמיני' מופיע פירוט של סימני הכשרות בבהמות, אך כאן התורה מונה את שמות הבהמות המותרות, כדי לומר לנו שבבהמות אלה אין צורך לבדוק את סימני הכשרות, כיוון שמשה רבנו עצמו התירן.
רוח של קדושה וטהרה
החידוש השלישי הוא, ההיתר המפורש לאכול את העופות הטהורים - "כָּל צִפּוֹר טְהֹרָה תֹּאכֵלוּ"3.
והחידוש הרביעי והאחרון הוא - "לֹא תֹאכְלוּ כָל נְבֵלָה"4. עד כאן דיברה התורה במיני בעלי-החיים המותרים והאסורים, וכעת היא מוסיפה ומבארת שגם בעל-חיים המותר באכילה, אם הוא מת בדרך שאינה לפי ההלכה, אכילתו אסורה.
התורה מסיימת בדין בהמה טהורה שנשחטה כהלכה, ואיסורה הוא כתוצאה מחיבור אסור של שני דברים יחד - "לֹא תְבַשֵּׁל גְּדִי בַּחֲלֵב אִמּוֹ"5.
מאכלות אסורות מטמאים את הנפש. אם נקפיד על מה שאנו מכניסים לפינו, נזכה להגיע לרוח הטהרה והקדושה עליה התפלל דוד המלך עליו השלום בספר תהילים6: "לֵב טָהוֹר בְּרָא לִי אֱ-לֹהִים וְרוּחַ נָכוֹן חַדֵּשׁ בְּקִרְבִּי".