דרשה
לשבת

מותר או אסור?

בפרשתנו מדובר על דיני מאכלות אסורים, ויש פירוט אלו בעלי-חיים אסורים באכילה, ואלו מותרים ובאיזה אופן מותרת אכילתם.

לכאורה, כל דיני אכילת בעלי-החיים תמוהים מתחילתם ועד סופם. כזכור, בבריאת העולם אסר הקדוש-ברוך-הוא לחלוטין אכילת בעלי-חיים. לאחר המבול, התיר הקדוש-ברוך-הוא לבני נוח לאכול בעלי-חיים כאוות נפשם¹, ובמעמד הר סיני התיר לבני ישראל לאכול בעלי-חיים מסוימים, ורק בדרכים מאוד ספציפיות.

ונשאלת השאלה: מהו יחס התורה לאכילת בעלי-חיים? האם הדבר מותר או אסור, ומה פשר השינויים שעבר הציווי במשך הדורות?

בין אדם לבעלי-החיים

בעל 'ספר העיקרים'² מסביר, שהיתר אכילת בעלי-חיים נועד כדי שיהיה ברור לכל שמעלתו של האדם גבוהה מהותית ממדרגתם של בעלי-החיים.

קין סבר, שמדרגתו של האדם על פני בעלי-החיים היא בכך שהוא יכול לעבוד את האדמה, ולכן הביא את קורבנו מן הצמחים³. הבל לעומתו חשב, כי מדרגתו של האדם היא בכך שהוא יכול להנהיג את החיות ולמשול בהן, ולכן הקריב את קורבנו מן החי רק כשהיה הדבר לצורך גבוה⁴. קין והבל ראו שהם אוכלים, הולכים וישנים כמו בעלי-החיים, ולא הבינו את ההבדלה המהותית של האדם, כמי שזכה לשכל, מן החיות. העולם לא נמשך מקין ולא מהבל, אלא משֵׁת שהשכיל להבין את צֶלֶם האלוקים שבאדם. כדי שלא תשוב טעותם של קין והבל, התיר הקדוש-ברוך-הוא לבני נח לאכול בעלי-חיים, כדי שיכירו במדרגתם השכלית ולא ימשיכו להתנהג כבהמות.

היתר בתנאים מסוימים

בעיקרון, אכילת הצמחים היא הנאותה והמתאימה ביותר לשלימות הנפש. אכילת בשר, לעומת זאת, עלולה להביא למידות רעות של אכזריות וכעס. לכן בתחילת הבריאה נאסרה על אדם הראשון אכילת בשר. אמנם לאחר שחטאו בני האדם על אף שלא אכלו בשר, החל הקדוש-ברוך-הוא להנהיג בעולם הנהגה של שכר ועונש, ואמר⁵ - "לֹא אֹסִף לְקַלֵּל עוֹד אֶת הָאֲדָמָה בַּעֲבוּר הָאָדָם, כִּי יֵצֶר לֵב הָאָדָם רַע מִנְּעֻרָיו, וְלֹא אֹסִף עוֹד לְהַכּוֹת אֶת כָּל חַי כַּאֲשֶׁר עָשִׂיתִי"⁶. בצורת הנהגה שכזו, לא הנהגה דקה ועדינה כהימנעות מאכילת בשר היא זו שתשיב את בני האדם לישרותם, ולכן התיר להם הקדוש-ברוך-הוא אכילת בשר, ובדומה לרופא שהתייאש מלרפא את החולה, ומתיר לו לאכול כאוות נפשו, שהרי בכל מקרה הוא לא יתרפא.

בני ישראל במעמד הר סיני, לא היו במדרגתו של אדם הראשון, אך גם לא היו בשפל כמו בדור שלאחר המבול. לכן הותרה להם אכילת בשר, אך ההיתר הוא רק בתנאים מסוימים ובצורה שלא תזיק.

ובכדי שלא נירש את המידות הרעות שיש בבעלי החיים, ציווה אותנו ה' דינים מיוחדים, אֵילוּ מהם מותרים באכילה, ואילו מהם אסורים אסור באכילה.

1. למַעט אבר מן החי. ↩

2. מאמר שלישי, פרק ט”ו. ↩

3. וחשב שאין זה מוסרי להרוג בעלי-חיים לשם קורבן, כפי שאין זה מוסרי להרוג אדם לשם קורבן. ↩

4. הבל סבר, שמוסרי להרוג בעלי-חיים רק לצורך גבוה, אך לעניין שאר הדינים בעלי-חיים אינם שונים מבני אדם. ↩

5. בראשית, פרק ח’, פסוק כ”א. ↩

6. שם מבאר האברבנאל את פירוש הפסוק שעד כה לא העניש הקדוש-ברוך-הוא את בני האדם כלל, עד שנתמלאה סאתם ואז הביא עליהם את המבול. אך לאחר המבול, החל הקדוש-ברוך-הוא בהנהגה של שכר ועונש, כדי שלא תשוב סאתם ותתמלא ויהיה צורך להביא מבול נוסף על העולם. ↩