דרשה
לשבת

יהיה או לא יהיה אביון?

בפרשתנו מבארת התורה דרגות שונות של צדקה. תחילה מדובר בדיני מעשר שני, שהוא הדבר הקל ביותר לביצוע, כיוון שבסופו של דבר, האדם המפריש הוא זה שאוכל את המעשר. לאחר מכן, מדובר על מעשר עני, הקשה יותר - כיוון שהוא ניתן כולו לעניים. הציווי הבא הוא על שמיטת כספים. גם אם המַלווה המתין כמה שנים לתשלום חובו, לפתע בבוא שנת השמיטה, עליו לוותר על כספו לטובת העני. אין ספק שזהו דבר קשה יותר ממעשר עני.

הדרגה האחרונה והקשה ביותר, היא נתינת הצדקה השגרתית שבכל יום ויום לכל עני שמזדמן לפתחינו ופושט את ידו. זוהי מצוה שאינה מוגדרת לזמן מסוים, אלא נוהגת תמיד בכל עת שיש בידינו היכולת לתת צדקה לעניים.

בנוסף, התורה מתייחסת לעתיד העניוּת בעם ישראל, ובנושא זה יש לכאורה סתירה ברורה. תחילה אומרת התורה: "אֶפֶס כִּי לֹא יִהְיֶה בְּךָ אֶבְיוֹן, כִּי בָרֵךְ יְבָרֶכְךָ ה' בָּאָרֶץ"¹, ואילו כמה פסוקים לאחר מכן נאמר: "כִּי לֹא יֶחְדַּל אֶבְיוֹן מִקֶּרֶב הָאָרֶץ"²!

שלוש סיבות לצדקה

ההסבר הוא, כי המילים "אֶפֶס כִּי לֹא יִהְיֶה בְּךָ אֶבְיוֹן" פירושן שאכן לְעולם יהיו אביונים בקרב הארץ, אלא שבזמן שאתה מקיים את מִצְוַת השמיטה, אין לך לחוש לכך, "כִּי בָרֵךְ יְבָרֶכְךָ ה' בָּאָרֶץ", ויהיה בידך לעזור לאביון.

שלוש סיבות מונה התורה לכך שעליך לעזור לאחיך האביון. הראשונה: "כִּי יִהְיֶה בְךָ אֶבְיוֹן"³ - מפאת מחסורו, כי ראוי שאדם שנהנה מטובו של הקדוש-ברוך-הוא יעניק חלק ממנו לַנצרך לכך. הסיבה השנייה היא "מֵאַחַד אַחֶיךָ" - כיוון שהוא אחיך, בשר מבשרך ומזרעו הברוך של אברהם אביך, ראוי שתתמוך בו. והסיבה השלישית היא: "בְּאַחַד שְׁעָרֶיךָ" - כיוון שהוא שכנך ואוהבך. גם על הנותן אנו לומדים מפסוקים אלו - "בְּאַרְצְךָ אֲשֶׁר ה' אֱל-ֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ". כלומר, נתינת הצדקה תהיה גדולה מאחר שהיא באה מתוך עושרו של הנותן, היושב בארץ זבת חלב ודבש, בעוד שאדם שבעצמו שרוי בעוני, לא יוכל לתת צדקה. ואפילו עשיר, לא ייתן את כל נכסיו לעניים ויישאר בלא כלום⁴.

כרצון המלך

בפרשתנו אנו למדים גם כיצד יקנה האדם בליבו את מידת הנדיבות - "כִּי פָתֹחַ תִּפְתַּח אֶת יָדְךָ לוֹ"⁵ - על ידי נתינת צדקה שוב ושוב, נתרגל לתת מכספנו ונקנה את מידת הנדיבות בנפשנו.

ולסיום, התורה מזהירה: "הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן יִהְיֶה דָבָר עִם לְבָבְךָ בְלִיַּעַל… וְרָעָה עֵינְךָ בְּאָחִיךָ הָאֶבְיוֹן וְלֹא תִתֵּן לוֹ, וְקָרָא עָלֶיךָ אֶל ה' וְהָיָה בְךָ חֵטְא"⁶. בעולם הזה, אנחנו כגזברים של המלך, הקדוש-ברוך-הוא, שנתן בידינו עושר ושפע כדי שנשתמש בו כפי רצונו. אם לא נעשה כן ולא נִתֵּן צדקה, זעקת העני תבוא לפני הקדוש-ברוך-הוא שיִראה שאנחנו לא גזברים טובים, ויעביר את הכסף לאחרים.

יהי רצון, שנזכה להיות תמיד מהנותנים ולא מהמקבלים, ונזכה להיות גזברים נאמנים למלכו של עולם.

1. דברים, פרק ט”ו, פסוק ד’. ↩

2. שם, פסוק י”א. ↩

3. שם, פרק ט”ו, פסוק ז’. ↩

4. וכן תיקנו חז”ל: “באושא התקינו: המבזבז אל יבזבז יותר מחומֶש” (תלמוד בבלי, מסכת כתובות דף נ’ עמוד א’) - כלומר אסור לאדם לתת יותר מחמישית רכושו לצדקה. ↩

5. פרק ט”ו, פסוק ח’. ↩

6. שם, פסוק ט’. ↩