השנה והתקיעה

למה לא תוקעים בשופר בשמיטה?

בפרשת השבוע, פרשת "בהר", מדובר על מִצְוַת השמיטה, וכן על מִצְוַת היובל. שתי המצוות קשורות זו לזו במידה מסוימת, אך אינן זהות. למשל, שחרור העבדים ניתן לבחירה בשנת השמיטה, אך היובל מחייב את שחרור העבדים.

מלבד ההבדלים הברורים בין שתי המצוות הללו, קיים הבדל מעניין בין השתיים, שכדאי לתת עליו את הדעת.

התורה מְצַוָּה עלינו לתקוע בשופר בתחילת שנת היובל, ככתוב: "וְהַעֲבַרְתָּ שׁוֹפַר תְּרוּעָה בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִעִי בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ, בְּיוֹם הַכִּפֻּרִים תַּעֲבִירוּ שׁוֹפָר בְּכָל אַרְצְכֶם"¹. ואילו בתחילת שנת השמיטה, אין אנו מְצוּוִים לתקוע בשופר.

ונשאלת השאלה:

מדוע אכן לא נצטווינו על תקיעת שופר עם תחילת שנת השמיטה, כדי לעורר את העם על תחילת השנה, שבה יש לשבות מעבודת האדמה - ויבולי השדה הם הפקר לכל?²

זיכרון למתן-תורה

כדי להבין את המענה לשאלה זו, יש להקדים ולעמוד על השורש של שתי המצוות הללו.

הסיבה למִצְוַת השמיטה, היא שמִצְוָה זו מסמלת את השביתה של הקדוש-ברוך-הוא ביום השביעי של הבריאה. כמו שבשבת שבאה לאחר ששת ימי המעשה, עלינו לשבות ממלאכה, כך התורה מְצַוָּה אותנו בשנה השביעית, הבאה אחרי שש שנות עבודה, לשבות ממלאכות השדה שנה שלימה. וכמו שנאמר בתורה על שנת השמיטה: "שבת שבתון יהיה לארץ, שבת לה'"³. שכן, כאמור, השורש של מִצְוַת השמיטה, הוא השביתה של הקדוש-ברוך-הוא ממלאכה ביום השביעי לבריאת העולם.

לעומת זאת, הסיבה למִצְוַת היובל, היא אחרת לגמרי. היובל הוא כנגד מתן-תורה. ביציאת מצרים, בני ישראל נצטוו לספור ארבעים ותשעה ימים, ולאחריהם ביום החמישים, ניתנה התורה. כך, שנת היובל שהיא השנה החמישים, נועדה להזכיר לנו את מתן-התורה ביום החמישים.

וכשם שבמתן-תורה נשמע קול השופר, כמו שנאמר: "וַיהי קול השופר הולך וְחָזֵק"⁴, כך בשנת היובל שהיא זכר למתן-תורה, נצטווינו לתקוע בשופר כדי לעורר ולהתעורר מקול השופר, וכדי להיזכר, אחת לחמישים שנה, באותם חמישים ימים של ההמתנה למתן-תורה, ולהזכיר לעצמנו באמצעות השופר את הרגעים הנעלים של מתן-תורה.

כל מצוה ועניינה

לכן, אין טעם לתקוע בשופר בשנת השמיטה, ואין מקום להשוות בין השמיטה ליובל בעניין זה, שכן מדובר בשני עניינים שונים, שכל אחד מהם בא לבטא עניין אחר, וכוונה אחרת.

כי אכן, לכל מצוה יש כוונה אחרת של הבורא, ויש לכוון את המצוה ואופניה, בהתאם לרצונו של ה' במצוה זו במיוחד.

1. ויקרא, פרק כ"ה, פסוק ט'. ↩

2. לדעת הספורנו, התקיעה ביובל היא תקיעה של שמחה על שחרור העבדים, אך גם שחרור השדות הוא שמחה. ↩

3. פרק כ"ה, פסוק ד'. ↩

4. שמות, פרק י"ט, פסוק י"ט. ↩