'קורבן מוסף' של שבת

שני כבשים בלבד

בשבתות ובחגים, מקריבים את 'קורבנות המוספים' שבאים בנוסף ל'קורבנות התמיד'. בעוד שבחגים, 'קורבנות המוספים' הם רבים ומשובחים, פרים, אילים וכבשים לרוב, 'קורבן מוסף' של שבת הוא קורבן צנוע - "וּבְיוֹם הַשַּׁבָּת שְׁנֵי כְבָשִׂים בְּנֵי שָׁנָה תְּמִימִם, וּשְׁנֵי עֶשְׂרֹנִים סֹלֶת מִנְחָה בְּלוּלָה בַשֶּׁמֶן וְנִסְכּוֹ".

מה נשתנה 'קורבן מוסף' של שבת משאר 'קורבנות המוספים'? לְמה הוא רומז ומה עניינו?

זכר לבריאת העולם וליציאת מצרים

גם 'קורבן התמיד' היה שני כבשים בני שנה תמימים, ויש לכך שני טעמים¹. הראשון - כנגד מתן-תורה ויציאת מצרים, והשני - כדי להשריש בנו את האמונה שהקדוש-ברוך-הוא ברא את העולם, והוא השולט בתנועת השמש, בזריחתה ובשקיעתה.

אלה הם גם הטעמים לכך ש'קורבן מוסף' של שבת, היה של שני כבשים.

טעם אחד - כנגד העובדה שהשבת ניתנה כזֵכר לבריאת העולם² וכזכר ליציאת מצרים³. שני הכבשים של 'קורבן המוסף' רומזים לשני הכיבושׁים שעשה הקדוש-ברוך-הוא בבריאת העולם וביציאת מצרים.

בבריאת העולם, הקדוש-ברוך-הוא כבַשׁ את העולם והגביל אותו, שהרי הקדוש-ברוך-הוא בעצמו הוא אין-סוף, ובבריאת העולם צמצם את עצמו, כביכול, לעולם שנברא על פי חוקים, ומוגבל בגבולות החומר. עולם - מלשון העלם⁴, עולם שבו הקדוש-ברוך-הוא מסתיר את פניו ונעלם. וביציאת מצרים, כבש הקדוש-ברוך-הוא את פרעה ואת כל מצרים באותות ובמופתים.

בורא את העולם ומקיימו

הטעם השני הוא, כדי להשריש בליבנו את האמונה שהקדוש-ברוך-הוא ברא את העולם, וממשיך לקיים ולהחיות את הבריאה בכל רגע ורגע. כבש אחד - כנגד בריאת העולם, בה הקדוש-ברוך-הוא כבַשׁ את אינסופיותו, וכביכול הגביל את עצמו. והשני - כנגד העובדה שהקדוש-ברוך-הוא מַתמיד לקיים ולהחיות את העולם תמיד.

1. ראה גם בדרשה הקודמת שהאברבנאל הביא שני טעמים מדוע מקריבים דווקא כבשים. ↩

2. ככתוב: "בֵּינִי וּבֵין בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אוֹת הִוא לְעֹלָם, כִּי שֵׁשֶׁת יָמִים עָשָׂה ה' אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ, וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי שָׁבַת וַיִּנָּפַשׁ", שמות, פרק ל”א, פסוק י”ז. ↩

3. ככתוב: "וְזָכַרְתָּ כִּי עֶבֶד הָיִיתָ בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם, וַיֹּצִאֲךָ ה' אֱ-לֹהֶיךָ מִשָּׁם בְּיָד חֲזָקָה וּבִזְרֹעַ נְטוּיָה, עַל כֵּן צִוְּךָ ה' אֱ-לֹהֶיךָ לַעֲשׂוֹת אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת", דברים, פרק ה’, פסוק י”ד. ↩

4. ראה מדרש רבה, קהלת, פרק ג’, אות ט”ז. ↩