בריתות ההגנה ושכרן

למה היה צורך בהבטחות?

בפתח פרשתנו, הקדוש ברוך-הוא משבח את פנחס על כך שהרג את נשיא שבט שמעון - זמרי בן סלוא, ואת המדיינית אִתָּהּ חטא - כזבי בת צור.

בעקבות מעשה זה של פנחס, מבטיח לו הקדוש-ברוך-הוא 'ברית שלום' מאִתּוֹ, שתהיה לו ולזרעו אחריו ברית כהונת עולם, ככתוב: "פִּנְחָס בֶּן אֶלְעָזָר בֶּן אַהֲרֹן הַכֹּהֵן, הֵשִׁיב אֶת חֲמָתִי מֵעַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּקַנְאוֹ אֶת קִנְאָתִי בְּתוֹכָם, וְלֹא כִלִּיתִי אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּקִנְאָתִי. לָכֵן אֱמֹר, הִנְנִי נֹתֵן לוֹ אֶת בְּרִיתִי שָׁלוֹם. וְהָיְתָה לוֹ וּלְזַרְעוֹ אַחֲרָיו בְּרִית כְּהֻנַּת עוֹלָם, תַּחַת אֲשֶׁר קִנֵּא לֵא-לֹהָיו וַיְכַפֵּר עַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל".

ונשאלת השאלה: מה החידוש שבהבטחה ל'ברית שלום'? וכי פנחס חטא והיה ראוי לעונש? הרי גם ללא ההבטחה, לא הייתה כל סיבה לפגוע בו! וגם הברית ל'כהונת עולם' נראית מיותרת, שהרי פנחס הוא מזרעו של אהרן, ובוודאי שהוא וזרעו יזכו לשרת בכהונה?

במילים אחרות, מה הן בעצם הבריתות שכרת הקדוש-ברוך-הוא עם פנחס, ומדוע היה צורך בכך?

ללא פחד ומורא

לפני המעשה של פנחס, ההנחיה של משה לשופטי ישראל הייתה ברורה - "וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל שֹׁפְטֵי יִשְׂרָאֵל, הִרְגוּ אִישׁ אֲנָשָׁיו הַנִּצְמָדִים לְבַעַל פְּעוֹר"¹. אך כתוצאה ממעשה פנחס, הקדוש-ברוך-הוא מחל לישראל והמגיפה נעצרה. מעתה, גם ההוראה שנתן משה לשופטי ישראל להרוג את כל החוטאים - התבטלה.

התורה מציינת שפנחס היה בנו של אלעזר הכהן, כדי לומר שלא היה מלוּמד בלחימה בחרב או בחנית. התורה גם מדגישה את גודל מעשהו של פנחס, במילים - "בְּקַנְאוֹ אֶת קִנְאָתִי בְּתוֹכָם"². פנחס קם והרג את זמרי בתוך כל ההמון של בני ישראל, ללא חשש וללא חת מפני איש שיקום עליו על כך שהרג שר ונשיא בישראל.

כנגד המלעיזים

אחרי מעשהו של פנחס, היו כאלו מישראל שריננו ואמרו שכעת פנחס מצוי בסכנה, כי בני שבט שמעון ירצו לנקום בו על שהרג את זמרי, וגם טענו שכעת פנחס אינו ראוי לשרת בקודש, כיון שידיו "דמים מלאו".

כנגד הרינונים האלה, מבטיח הקדוש-ברוך-הוא לפנחס - ש'בזכות שקינאת לי והצלת את בני ישראל, אני מבטיח לך שאשמור עליך ואיש לא יפגע בך. וכנגד המלעיזים הטוענים שכעת אינך יכול לשרת בקודש - ההיפך הוא הנכון, אני כורת אתך "ברית כהונת עולם", ובניך יהיו כוהנים, וכוהנים גדולים שיאריכו ימים וישרתו במקדש תמיד'.

ואכן כל הכוהנים הגדולים ששירתו בבית המקדש הראשון היו צאצאי צדוק הכהן שהיה מצאצאיו של פנחס.

1. במדבר, פרק כ”ה, פסוק ה’. ↩

2. שם, פסוק י”א. ↩