השגתם של שבעים הזקנים

שני פסוקים לא מובנים

בסוף הפרשה, מתוארת עלייתו של משה להר סיני. בתחילת הדרך ליוו את משה, אהרן נדב ואביהוא ושבעים מזקני ישראל. וכאן כותבת התורה את שני הפסוקים הבאים - "וַיִּרְאוּ אֵת אֱ-לֹהֵי יִשְׂרָאֵל, וְתַחַת רַגְלָיו כְּמַעֲשֵׂה לִבְנַת הַסַּפִּיר וּכְעֶצֶם הַשָּׁמַיִם לָטֹהַר. וְאֶל אֲצִילֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֹא שָׁלַח יָדוֹ, וַיֶּחֱזוּ אֶת הָאֱ-לֹהִים וַיֹּאכְלוּ וַיִּשְׁתּוּ".

מה פשר הפסוקים הללו? מה הם "מעשה לבנת הספיר" ו"עצם השמים"? מי הם "אצילי בני ישראל"? מה משמעות הדברים שה' לא שלח את ידו אליהם, ומדוע נאמר בתורה שהם אכלו ושתו?

ה"ראשית" של כל עולם

אכן, בפסוקים אלו טמון סוד גדול שמופיע בצורה סתומה, וכדי להבין אותו, נקדים הקדמה קצרה.

שלושה עולמות ברא הקדוש-ברוך-הוא: עולם השכלים הנבדלים - שאין להם שום קשר לחומר. עולם הגלגלים והמזלות - הכוכבים שמופיעים בעולם החומר, אך עדיין אינם חומריים לגמרי. והעולם הזה - שהוא עולם חומרי.

בכל אחד מהעולמות, ישנם ברואים רבים שמושגחים על ידי הקדוש-ברוך-הוא ושליחיו, ויש הבדלים בין העולמות השונים ברמת ההשגחה. בכל עולם יש בריאה אחת שנבראה ראשונה, והיא נקראת "ראשית"¹. רק על ה"ראשית" משגיח הקדוש-ברוך-הוא בהשגחה ישירה, ואילו שאר הנבראים שהם רק השלמתה של אותה "ראשית", מושגחים על ידי מלאכיו.

כמו "לבנת הספיר"

וזהו ההסבר של שני הפסוקים האמורים:

במעמד הר סיני, הייתה התגלות אלוקית לכל בני ישראל, אך היו דרגות ורמות שונות בהשגתה של אותה התגלות. משה שעלה להר סיני, השיג את ההשגה הגבוהה ביותר, אך גם אהרן ובניו והזקנים שבאו אִתו, זכו להשגה גבוהה.

ההשגה שהשיגו הזקנים, היא שישראל הם ה"ראשית" בעולמנו, והם אלו שמושגחים ישירות על ידי הקדוש-ברוך-הוא. על כך נאמר: "וַיִּרְאוּ אֵת אֱ-לֹהֵי יִשְׂרָאֵל, וְתַחַת רַגְלָיו כְּמַעֲשֵׂה לִבְנַת הַסַּפִּיר וּכְעֶצֶם הַשָּׁמַיִם לָטֹהַר" - הזקנים ראו שהקב"ה משגיח על ישראל באופן ישיר, כפי שהוא משגיח על "מעשה לבנת הספיר" - היא הבריאה הראשונה בעולם שנמצאת "תחת רגליו" של הקדוש-ברוך-הוא, כביכול, בעולם השכלים הנבדלים, וכפי שהוא משגיח על "עצם השמים לטוהר" כלומר, על הגלגל הראשון שברקיע.

ואל שאר "אצילי בני ישראל", כלומר החכמים והנשיאים שנשארו למרגלות ההר, ה' לא שלח את ידו. לכן הם לא הגיעו להשגה הגבוהה הזאת, ולא התעלו למדרגתם של שבעים הזקנים, ולא הוצרכו לפרוש ממאכל ומשתה - אלא שבו לאכול ולשתות כהרגלם.

1. ראה ספר ‘נצח ישראל’ למהר”ל, פרק ג’. ↩