התמסרות מוחלטת

למה טבילה כפולה?

מסעו של המצורע בחזרה לקהילה, מתחיל בקביעה של הכהן כי הוא התרפא מהצרעת. לאחר מכן, מתבצע הליך של טהרה, הכולל כמה שלבים, וביניהם הזאה וטבילה ב'מקווה טהרה'. בתום שבעה ימים, על המצורע לגלח את שערות גופו, ולטבול ב'מקווה טהרה' שוב.

שואלים על כך המפרשים¹: מדוע יש צורך בטבילה נוספת לאחר שהמצורע כבר טבל קודם לכן, לאחר ההזאה?

להסבר הדברים, יש לעמוד על המשמעות הפנימית של הטבילה במקווה, ועל חשיבותה הרבה לתהליך הטהרה. הטומאה והטהרה הן מושגים על־שכליים, ומוגדרות כ'גזירת הכתוב' שאין הבנתנו משגת, כדברי הרמב"ם: "הטומאות והטהרות גזֵירות הכתוב הן, ואינן מדברים שדעתו של אדם מכרעתו, והרי הן מכלל החוקים"².

ואולם, למרות שמדובר בחוקים אלוקיים, ניתן למצוא בהם היגיון המובן גם לנו. וכך כתב הרמב"ם³: "[האדם] המכוון לִבו לטהר נפשו מטומאות הנפשות, שהן מחשבות האוון ודעות הרעות, כיון שהסכים בלִבּוֹ לפרוש מאותן העצות והביא נפשו במי הדעת - טהור". כלומר, הטבילה במי המקווה, איננה רק פעולה חיצונית, אלא מבטאת תהליך רוחני של כוונה ונכונות נפשית.

להתבטל מכל וכל

הטבילה במקווה, מסמלת את תהליך הביטול - המונח שמייצג הכנעה מוחלטת של האדם כלפי הקדוש-ברוך-הוא. כיסוי כל הגוף במים, מבטא את הרצון לוותר על כל מחשבה אישית, ולהיטמע באחדות האלוקית. בתורת החסידות מבואר, ש'טבילה' היא אותיות 'הביטול' - פעולה המבטאת את התבטלות והכנעת הישות העצמית של האדם, והתמסרות מוחלטת לרצון ה'. וכפי שכתב האדמו"ר הזקן⁴: "על ידי הטבילה כו' יבטל האדם את עצמו מכל וכל".

על-פי ההלכה, בטבילה במקווה, כל הגוף צריך להיות בתוך המים, ואם אפילו ראש אצבע או שערה אחת נשארו מחוץ למים - הטבילה פסולה⁵. הווי אומר, שהביטול צריך להיות מוחלט וללא סייג. כל פרט באישיותו של האדם, אמור להיות בטל לחלוטין לרצון ה'.

אשרור המשימה

הטומאה מייצגת מצב שבו האדם מרוכז בעצמו, באישיות ובאגו שלו, ומציב את צרכיו במרכז חייו, גם על חשבון קיום מצוות ומעשים טובים. לעומת זאת, הטהרה דורשת מהאדם לבטל לחלוטין את הישות העצמית שלו, ולהיות מסור אך ורק לרצון ה', מתוך הכרה ש"אני נבראתי לשַמש את קוני"⁶.

לכן, גם לאחר שהמצורע כבר טבל אחרי ההזאה, עליו לטבול פעם נוספת. שכן, אמנם בטבילה הראשונה הוא התבטל כלפי המציאות האלוקית, וסילק מעצמו את תחושת הישות העצמית שגרמה לו לחטוא, אך בטבילה השנייה הוא מקבל על עצמו את עול המשימה של חיים מתוך ביטול מוחלט לאלוקות והפצת אור ה' בעולם. המצורע צריך להפנים כי המטרה איננה הוא עצמו, אלא השליחות האלוקית בעבורה הוא בא לעולם, לחיות חיים של מחויבות לביטול לרצון האלוקי העליון.

1. 'אור החיים', ספורנו, ועוד. ↩

2. משנה תורה, ספר טהרה, הלכות מקוואות, פרק י"א, הלכה י"ב. ↩

3. שם. ↩

4. סידור עם דא"ח, כוונת המקווה, דף קנ"ט, ד' (במהדורת תשע"ט: חלק ב', דף רל"ט, ד'). ↩

5. ראה רמב"ם, ספר טהרה, הלכות מקוואות, פרק א', הלכה ב' והלכה ז'. ↩

6. תלמוד בבלי, מסכת קידושין, דף פ"ב, עמוד ב'. ↩