שאלה נצחית

רועה וסמל האמונה

לאחר שפרעה גזר להשליך ליאור כל בן שנולד במצרים, יוכבד אשת עמרם, ילדה בן. בשלושת החודשים הראשונים לחייו, היא הסתירה אותו בביתה. לאחר מכן, בלית-ברירה, היא הניחה את העולל בתיבת גומא על שפת היאור, תחת עיניה הפקוחות של אחותו, בִּתָּהּ מרים. בת-פרעה מצאה את התיבה ובה התינוק, ולקחה אותו לארמון פרעה - שם הוא גדל.

זהו סיפור הצלתו המופלא של משה רבינו ממוות בטוח. משה, הרועה הנאמן¹ של עם ישראל, סימל בעצם הווייתו כנס חי את האמונה הנצחית שעם ישראל איננו תלוי בגדרי הטבע ואיננו כפוף אליהם. דווקא משה הוא האיש אשר בו בחר ה' להיות גואלם של ישראל ולהוציא אותם ממצרים, מעבדות לחירות.

זעקה מהדהדת

דווקא לאור עובדות אלו, עולה ומתחדדת השאלה:

בסיום הפרשה, לאחר שעול השעבוד על בני ישראל הוחרף, משה זעק לפני האלוקים: "למה הרעותה לעם הזה, למה זה שלחתני?!".

והתשובה היא: "וארא אל אברהם אל יצחק ואל יעקב… ושמי ה' לא נודעתי להם"². כלומר, עדיין לא הופעתי במלוא כוחי, והשעבוד יימשך עד שזה יקרה, ורק אז "והוצאתי אתכם… וידעתם כי אני ה'".

תורת ישראל היא נצחית. לפיכך, כל פרט בה מדויק, וגם שאלות שזוכות לתשובה טובה, יש להן תוקף נצחי שמהדהד לאורך כל הדורות. הדבר נכון גם לגבי שאלתו של משה "למה הרעותה", אותה שאל על אף שהיה הנושא המובהק של דגל האמונה, ויש להבין מה עניינה של השאלה-תלונה הזו?

בחסידות מוסבר השיח בין הקדוש-ברוך-הוא למשה, על-פי פנימיות העניינים. ושאלת משה במובנה העמוק, היא כזו:

כדי שבני ישראל יתעלו לדרגה רוחנית גבוהה, יש צורך בגלות ובשעבוד שיפעלו בהם זיכוך מסוים, אך מדוע הגלות נושאת בחובה קושי גשמי כל-כך גדול, עד כדי סכנה קיומית? מדוע אי-אפשר להסתפק בגלות רוחנית וב"עבודת פרך" במובן הנפשי?

אפשר גם גלות אחרת

זעקת משה, רלוונטית גם לימינו אנו. גם כיום אנו חווים גלות. טרדות הפרנסה וקשיים אחרים, מאיימות להטביע את מוחנו ולִבֵּנוּ בסערת ה'מים רבים'³ של היום-יום, וכך לגזול מאיתנו את ה'חמצן' לו משוועות נשמותינו - הקדשת זמן וכוחות ללימוד תורה ולתפילה כנדרש.

ואולם, יש לנו את היכולת להמיר את הקושי הגלותי הזה, לקושי מסוג אחר - הקושי הכרוך בהבנת התורה ובעיון בה כדי לבוא לעומקה של ההלכה, דבר הבא במאמץ וביגיעה רבה⁴.

התגברות על קושי רוחני זה, תביא אותנו אל השלב הבא והגשמת מטרת הבריאה: "ומלאה הארץ דעה את ה', כמים לים מכסים"⁵.

1. כלשון הזוהר (חלק א', דף ק"ו, עמוד א'. ועוד), וראה גם תורת מנחם - ספר המאמרים מלוקט [מהדורת תשס"ד], חלק ג', עמוד ל"ד (מאמר דיבור-המתחיל "ואתה תצוה" ה'תשמ"א). ↩

2. שמות, פרק ו', פסוק ג' ואילך. ↩

3. 'תורה אור', פרשת נֹח, דף ח', ג'. ↩

4. ליקוטי שיחות, חלק א', עמוד 115 ואילך. ↩

5. ישעיהו, פרק י"א, פסוק ט'. ↩