בעל התניאענווה עם משמעות
"יְהוּדָה, אַתָּה יוֹדוּךָ אַחֶיךָ"
בראשית, פרק מ"ט, פסוק ח'
צוואה כללית
לפני פטירתו, יעקב אבינו מכנס את בניו, פונה אל כל אחד מהם אישית, מגדיר את תכונותיו ומתאר את מעלותיו.
על פי תורת החסידות, כל אחת מההגדרות שבהן יעקב מגדיר את בניו, מייצגת דרך והנהגה בה כל יהודי יכול ונדרש לעבוד את ה'. ארבעת השבטים הראשונים מסמלים, כל אחד בשמו ובדרך עבודת ה' הייחודית לו, גם חלקים שונים בשלבי התפילה.
ארבע דרכים
ראובן, אותיות: "ראו בן", מייצג את דרגת ההכרה באלוקות ברמה של ראייה1, המייצגת קירבה. הראייה היא גם שורש האהבה, תכונה שקשורה במידת החסד. בתפילה הרי זו פרשה ראשונה של 'קריאת שמע' הפותחת ב"שמע ישראל… ואהבת".
שמעון מייצג את ההכרה באלוקות ברמה של שמיעה שהיא מרחוק, והיא קשורה במידת הגבורה, שורש היראה הגורמת ריחוק. ובתפילה - זוהי פרשה שנייה של 'קריאת שמע' ("והיה אם שמוע"), בה מפורטת גם אזהרה שסטייה מדרך התורה והמצוות תגרום לעצירת השפע.
במילים פשוטות: כאשר נותן המתנה ימצא לנכון להיות נוכח פיזית עם מקבל המתנה בשעה שהוא מעניק לו אותה - יש רמת קירבה גבוהה (ראייה), לעומת מצב בו הוא יבחר לשלוח את המתנה בדואר (שמיעה).
לוי מייצג שילוב בין חסד וגבורה, הקיים במידת התפארת שהיא גם מידת האמת. מידת האמת רואה את הדברים בצורה אובייקטיבית, בלי להעדיף נטייה לתכונה רגשית כזו על פני האחרת, ולכן שילוב בין בחינות שונות קשור במידה זו. ובתפילה - זהו הקטע "אמת ויציב" שבברכות 'קריאת שמע' של שחרית.
יהודה מייצג את מידת ההודאה - עבודת ה' בדרך של שפלות והכנעה עד לביטול מוחלט. זוהי תפילת 'שמונה עשרה' הנאמרת בלחש וללא ניע, מתוך ביטול מלא של המציאות האישית.
עם זאת, דווקא ליהודה, יעקב אבינו קורא "גור-אריה". אריה הוא מלך החיות, והדימוי לאריה מסַמל מלוכה. ונשאלת השאלה: כיצד ייתכן שיהודה שהוא סמל המלוכה, מייצג גם הנהגה של שפלות וביטול? איך מלך יכול להיות גם סמל לעוצמה וכוח, וגם מייצג של הכנעה - הרי מדובר בשני קצוות הפוכים?!
עוז וענווה
לענווה יש משמעות כאשר היא קיימת אצל אדם שניחן בכישרונות מעולים והגיע להישגים מרשימים, ואף-על-פי-כן הוא צנוע ועניו. זו ענווה מתוך הכרה, שכל מה שיש לאדם, בא מלמעלה. אלו הם גם שני הצדדים שקיימים בדמות המלך. מצד אחד, מלך הוא סמל לשלטון ועוצמה, אך מצד שני, עליו לזכור שאת כל כוחו הוא מקבל מהעם. וכשמדובר במלך ישראל, מובן שעם כל מעלותיו, כישרונותיו והישגיו, עליו להיות בביטול גמור לקדוש-ברוך-הוא. ומאחר שהעם בטל למלכותו של המלך, נמצא שהמלך גורם לעם להיות בביטול וביראה מהקדוש-ברוך-הוא2.
לכן יהודה אינו הבן הבכור. כדי שתהיה משמעות למידת הענווה, עליה להגיע לאחר הישגים שבאו במאמצים מרובים. כאשר נתאמץ ונשיג אהבת ויראת ה', יחד עם לימוד תורה ומידת האמת, הענווה תהיה ענווה אמיתית ובעלת משמעות, ענווה שתוסיף איכות אחרת לגמרי לכל מה שכבר השגנו.