הוספה והודאה

מי גובר על מי?

בין פרשת "ויגש" להפטרה שלה יש ניגוד בולט. בפרשה פונה יהודה ליוסף בהכנעה: הוא מכנה את יוסף "אדוני" ואת עצמו "עבדך", ואומר: "כי כמוך כפרעה". ואילו ההפטרה מדברת על איחוד הממלכות של יהודה ויוסף תחת הנהגת דוד המלך משבט יהודה¹.

עלינו, אם כן, להבין מה מייצג כל אחד מהם, ומי מהם חשוב יותר?

הבריאה נחלקת לארבעה סוגים - דומם, צומח, חי ומדבר - לפי מידת החיות האלוקית המושפעת בהם: לדומם פחות מלצומח, לצומח, שיש בו תנועה והתפתחות, פחות מלחי, ולמדבר - יותר מכולם.

לכאורה, הצומח נעלה מהדומם. אך בעומק, יש יתרון לדומם על הצומח - מעלת הביטול וההכנעה. בנפש האדם, דווקא יהודי שמתאפיין בענווה, כמו האדמה שהכול דורכים עליה, מסוגל להגיע לדרגות הגבוהות ביותר בעבודת ה', כדברי חכמינו: "כלי ריקן מחזיק, כלי מלא אינו מחזיק"². בחסידות מבואר³ שאדם המלא בעצמו וברצונותיו הגשמיים אינו יכול לקבל את השפע שמלמעלה, ואילו מי שמרוקן את עצמו בביטול וענווה, הופך לכלי שמכיל את השפע.

משכן ומקדש

דוגמה לכך היא ההבדל בין המשכן הזמני, שהוקם מעצי שיטים⁴ - מסוג הצומח, לבין בית-המקדש, בית הקבע של השכינה, שנבנה מאבנים - מסוג הדומם.

יוסף ויהודה מייצגים את הצומח והדומם. יוסף מבטא בשמו ובקורות חייו צמיחה והוספה, על אף הניסיונות והקשיים. יהודה מסמל בשמו הודאה והכנעה, ובהנהגתו - התבטלות.

צמיחה והכנעה

בזמן הגלות, יוסף מוביל ומנהיג, כמו הצמח הגדל כלפי מעלה, ואילו יהודה נותר בעמדה מוכנעת כמו הדומם. לכן בפרשתנו יהודה מוצג כעבדו של יוסף.

בהפטרה מתנבא הנביא על הגאולה העתידה, שבה תיחשף מעלת הדומם על הצומח, ויהודה יזכה למלוך על יוסף.

נשתדל לשלב בין שתי המעלות: מצד אחד, להנהיג, להתפתח ולצמוח כל העת, ומצד שני - לזקוף את הצלחתנו לבורא העולם, להודות לו ולקבל את כל מעשיו בהכנעה.

שילוב זה היה בהנהגתו של משה רבינו, שהוציא את בני ישראל ממצרים והיה ה'ממוצע המחבר' בינם לבין הבורא ("אנוכי עומד בין ה' וביניכם"⁵), ועם זאת העידה עליו התורה: "והאיש משה עניו מאד"⁶, כי הכיר בכך שכל מה שיש לו ניתן לו מלמעלה⁷.

1. יחזקאל, פרק ל"ז, פסוק כ"ה. ↩

2. תלמוד בבלי, מסכת ברכות, דף מ', עמוד א'. ↩

3. ראה תורת מנחם, חלק ג', עמ' 340 ואילך. תורת מנחם - ספר המאמרים מלוקט [מהדורת תשס"ד], חלק ד', עמ' קפ"ו (אות ו'). ↩

4. שמות, פרק כ"ו, פסוק ט"ו. ↩

5. דברים, פרק ה', פסוק ה'. ↩

6. במדבר, פרק י"ב, פסוק ג'. ↩

7. מבואר באריכות ב'ליקוטי שיחות', חלק ל"ח, עמוד 40 ואילך. ↩