כמות גדולה בזמן קצר?!
על ‘קורבן תודה’ נאמר: “וְזֹאת תּוֹרַת זֶבַח הַשְּׁלָמִים… אִם עַל תּוֹדָה יַקְרִיבֶנּוּ, וְהִקְרִיב עַל זֶבַח הַתּוֹדָה חַלּוֹת מַצּוֹת בְּלוּלֹת בַּשֶּׁמֶן וּרְקִיקֵי מַצּוֹת מְשֻׁחִים בַּשָּׁמֶן, וְסֹלֶת מֻרְבֶּכֶת חַלֹּת בְּלוּלֹת בַּשָּׁמֶן, עַל חַלֹּת לֶחֶם חָמֵץ יַקְרִיב קָרְבָּנוֹ1”. הכתוב מלמד כי ‘קורבן שלמים’ שאדם מביא כדי להודות לה’, מכיל שלושה מינים של “חלות מצות” ומין אחד של “חלות חמץ".
ונשאלת השאלה:
בכל שאר המנחות, מדובר בכמות קטנה של קמח. אם כן, מדוע ב’קורבן תודה’ יש להביא חלות רבות כל-כך?!
דבר נוסף שבו ‘שלמי תודה’ שונים משאר השלמים, הוא זמן אכילת הקורבן. בעוד שזמן אכילתם של ‘שלמי נדר או נדבה’ הוא שני ימים ולילה, הרי זמן אכילתם של ‘שלמי התודה’ הוא יום ולילה בלבד. וצריך ביאור: מה ההיגיון מאחורי הציווי הזה? הרי כמות האוכל הנאכלת ב’שלמי התודה’ גדולה בהרבה מהכמות הנאכלת ב’שלמי נדר או נדבה’, ואם כן, מדוע ניתן למקריב פחות זמן כדי לאכול כמות יותר גדולה?
סעודת הודיה
ההסבר לכך טמון בעובדה שאת ‘שלמי התודה’, אדם מביא מתוך רצון להודות לקדוש-ברוך-הוא ולהללו ולשבחו, וזאת כתודה על כך שהאדם ניצל מאסון או סכנה, או הרוויח סכום כסף גדול, או התחזק בעבודת ה’, או שברצונו להודות על השפע והטוב שהקדוש-ברוך-הוא מרעיף עליו יום יום.
השמחה שבהקרבת ה’שלמים’, אינה רק בהקרבת הקורבן, אלא גם בסעודת ההודיה שאחרי ההקרבה.
וכדי שהשמחה תהיה גדולה, נצטווה המקריב להביא יחד עם הקורבן מן הבהמה - שפע רב, בכמות ובאיכות, של חלות מסוגים שונים כדי לשמח את ליבם של הסועדים בהודאה לה’.
שמחה ברוב עם
כדי להגדיל את השמחה, אכילת ‘שלמי התודה’ מותרת רק ביום ההקרבה ובלילה, שכן אדם אחד אכן לא יספיק לאכול כמות כל-כך גדולה בזמן כה קצר, ולמחרת ייאלץ לשרוף את כל מה שנותר מקורבנו.
לכן הוגבל זמן האכילה של ‘שלמי התודה’ ליום ולילה בלבד. כדי לחייב את האדם להזמין את כל משפחתו וכל אוהביו להשתתף איתו בלילה שאחרי ההקרבה בסעודה ברוב עם, כדי להלל ולשבח את ה’ על כל הטובה אשר גמל איתו. כך יתפרסם שבחו של הקדוש-ברוך-הוא - ותודתו של האדם תהיה שלימה.
יהי רצון, שנזכה להביא ‘שלמי תודה’ לבית-המקדש, ויתקיימו בנו דברי הנביאים: “וַהֲבִיאוֹתִים אֶל הַר קָדְשִׁי וְשִׂמַּחְתִּים בְּבֵית תְּפִלָּתִי, עוֹלֹתֵיהֶם וְזִבְחֵיהֶם לְרָצוֹן עַל מִזְבְּחִי2”. “וּבָאוּ וְרִנְּנוּ בִמְרוֹם צִיּוֹן וְנָהֲרוּ אֶל טוּב ה’, עַל דָּגָן וְעַל תִּירֹשׁ וְעַל יִצְהָר וְעַל בְּנֵי צֹאן וּבָקָר, וְהָיְתָה נַפְשָׁם כְּגַן רָוֶה וְלֹא יוֹסִיפוּ לְדַאֲבָה עוֹד3”.