דרשה
לשבת

מה החשיבות של האשם?

את דיני ‘קורבן האשם’ מתחילה התורה באמירה “וְזֹאת תּוֹרַת הָאָשָׁם, קֹדֶשׁ קָדָשִׁים הוּא”. גם ‘קורבן החטאת’ נקרא “קודש-קדשים”, ככתוב - “זֹאת תּוֹרַת הַחַטָּאת, בִּמְקוֹם אֲשֶׁר תִּשָּׁחֵט הָעֹלָה תִּשָּׁחֵט הַחַטָּאת לִפְנֵי ה’, קֹדֶשׁ קָדָשִׁים הִוא¹”.

והדבר מפליא ביותר:

מדוע ‘קורבן השלמים’ שבא מרצונו של האדם, הוא רק ‘קדשים קלים’, ואילו ‘החטאת והאשם’ שהאדם מחויב להביא כיון שחטא - נקראים “קודש-קדשים”? כיצד ייתכן שקורבן של חוטא, גדול יותר מקורבן של צדיק גמור?

מעלתם של בעלי-תשובה

להבהרת הדברים, יש להקדים את מאמר חכמינו זיכרונם לברכה²: “מקום שבעלי-תשובה עומדין, צדיקים גמורים אינם עומדין”. מעלתו של צדיק גמור היא בהחלט מעלה גבוהה מאוד, כיון שלא חטא ואפילו לא טָעַם טַעַם חטא מעולם, אך בכל זאת מעלתו של בעל-תשובה גדולה עוד יותר.

מדוע?

לעקור ‘טבע שני’

‘בעל-תשובה’ הוא אדם שכבר ירד אל מחוזות החטא, וטעם מהנאותיו ומתענוגיו. לאדם כזה קשה מאד לפרוש מן החטא ולחזור למצבו לפני שחטא. לא קל לעצור את כדור השלג שגרם החטא, שכן “עבירה גוררת עבירה³”.

וכדברי הרמח”ל ב’מסילת ישרים’⁴: “הנה מפסידי הזריזות, הם הם מגדילי העצלה. והגדול שבכולם, הוא בקשת המנוחה הגופנית, ושנאת הטורח ואהבת העידונים… ומי שמרגיל עצמו למנהגות האלה, איננו אדון בעצמו לעשות היפך זה כשירצה, כי כבר נאסר רצונו במאסר ההרגל הנעשה טבע שני”. כלומר, קשה לעקור את הרגלי החטא, במיוחד אם האדם חטא פעמים רבות עד-כדי-כך שהחטא נעשה לו כ’טבע שני’.

לכן, מי שכבר טָעם טַעם חטא, ובכל זאת הצליח לחזור בתשובה שלימה, קורבנו נרצה לפני הקדוש-ברוך-הוא אפילו יותר מ’קורבן שלמים’ שמביא צדיק-גמור בנדבה.

1. ויקרא, פרק ו’, פסוק י”ח. ↩

2. תלמוד בבלי, מסכת ברכות, דף ל”ד, עמוד ב’. ↩

3. פרקי אבות, פרק ד’, משנה ב’. ↩

4. פרק ט’. ↩