דרשה
לשבת

תורת איזו עולה?

בפרשת “צו”, התורה מפרטת כיצד הייתה הקרבתו של כל אחד מהקורבנות. הפרשה פותחת ב’קורבן העולה’ ואומרת - “צַו אֶת אַהֲרֹן וְאֶת בָּנָיו לֵאמֹר זֹאת תּוֹרַת הָעֹלָה, הִוא הָעֹלָה עַל מוֹקְדָה עַל הַמִּזְבֵּחַ כָּל הַלַּיְלָה עַד הַבֹּקֶר".

ונשאלת השאלה:

בפרשת “ויקרא” נאמר שכל אחד מישראל רשאי להביא ‘עולה’ ולהקריבה בבית-המקדש, ושם לא מצינו כל הגבלה לגבי זמן השריפה של ה’עולה’ על גבי המזבח, והיא יכולה להישרף גם ביום שלפני הלילה. אם כן, מה הסיבה לכך שבפרשתנו נאמר כי ‘קורבן העולה’ צריך להישרף “כל הלילה עד הבוקר”, הוראה שלא הוזכרה קודם לכן?

עולת היחיד ועולת התמיד

אלא שלאמיתו של דבר, אין כאן כל קושי, והשאלה נובעת מקריאה לא נכונה של הפסוק, וכך צריך לקרוא את הפסוק: “זֹאת תּוֹרַת הָעֹלָה” - של איזו עולה? “הִוא הָעֹלָה עַל מוֹקְדָה עַל הַמִּזְבֵּחַ כָּל הַלַּיְלָה עַד הַבֹּקֶר” - ה’עולה’ עליה למדנו בפרשת “תצוה” - “וְאֵת הַכֶּבֶשׂ הַשֵּׁנִי תַּעֲשֶׂה בֵּין הָעַרְבָּיִם”. והכוונה כמובן ל’קורבן התמיד’ של בין הערביים.

כלומר, הפסוק לא מדבר על ‘קורבן עולה’ שמביא אדם יחיד מישראל, עליו מדובר בתחילת פרשת “ויקרא”, אלא על ‘קורבן התמיד’ של בין הערביים, שהיה מוקרב בסוף היום - והולך ונשרף במהלך הלילה.

מקורבן לקורבן, מתפילה לתפילה

לאחר הדברים הללו, שכאמור עוסקים ב’תמיד של בין הערביים’, בהמשך העניין, בפסוק ה’, מדובר על ה’תמיד של שחר’ שעליו אומר הכתוב - “וְהָאֵשׁ עַל הַמִּזְבֵּחַ תּוּקַד בּוֹ לֹא תִכְבֶּה, וּבִעֵר עָלֶיהָ הַכֹּהֵן עֵצִים בַּבֹּקֶר בַּבֹּקֶר, וְעָרַךְ עָלֶיהָ הָעֹלָה”. ואילו בפסוק ז’ נפגוש את קורבן המנחה - “וְזֹאת תּוֹרַת הַמִּנְחָה”.

אמרו חכמינו זיכרונם לברכה¹: “תפילות כנגד תמידין תיקנום” - תפילת שחרית כנגד תמיד של שחר, תפילת ערבית כנגד תמיד של בין הערביים, ותפילת מנחה כנגד המנחה².

כאשר אדם אוכל ארוחה, המזון שאכל - משקיט את רעבונו עד לסעודה הבאה. כך גם התפילות. אנו חיים בעולם חומרי, שבעל-כורחנו מושך את ליבנו ואת נפשנו, ומַטה אותם מאהבת הבורא והדבֵיקות בו. התפילות הן מזון רוחני של אהבת ה’ ודבֵיקות בו. כל תפילה מלהיטה מחדש את הקשר שלנו עם בוראנו ומְתַּחְזֶקֶת בליבנו את האהבה אליו, עד התפילה הבאה ששבה ומעוררת את ליבנו מחדש³.

כך ניתן לפרש את הפסוק על דרך הרמז: “זֹאת תּוֹרַת הָעֹלָה, הִוא הָעֹלָה עַל מוֹקְדָה עַל הַמִּזְבֵּחַ כָּל הַלַּיְלָה עַד הַבֹּקֶר, וְאֵשׁ הַמִּזְבֵּחַ תּוּקַד בּוֹ" - כמו ‘עולת תמיד של בין הערביים’, כך גם תפילת ערבית שבוקעת מעומק הלב, מחזקת את הקשר של האדם לקדוש-ברוך-הוא, וגורמת שאהבת ה’ שבלב האדם תהיה יוקדת ובוערת כל הלילה, עד תפילת שחרית של הבוקר.

1. תלמוד בבלי, מסכת ברכות, דף כ”ו, עמוד ב’. ↩

2. במקור הדברים בתלמוד, ההקבלה בין התפילות והקורבנות שונה, אבל כך כותב האברבנאל בדרך הרמז. ↩

3. עפ”י ספר הכוזרי, מאמר שלישי. ↩