בין סדום לאנשי הגבעה
בפרשתנו מסופר על הפיכת סדום ועמורה, אך לא מפורש מה היו החטאים של אנשי סדום שבגללם נגזר עליהם עונש קשה כל כך. פירוט החטא שבגינו חרבה סדום, מופיע בספר יחזקאל1: "הנה זה היה עוון סדום אחותֵך, גָאון שִׂבְעַת לחם ושלוות הַשְׁקֵט היה לה ולבנותיה, ויד עני ואביון לא החזיקה… וָאסיר אֶתְהֶן כאשר ראיתי".
כלומר, העוון החמור כל-כך שבגללו חרבה סדום הוא "ויד עני ואביון לא החזיקה" - אי נתינת צדקה לעניים. ונשאלת השאלה: אין ספק שזו הנהגה בלתי ראויה, אך האמנם מדובר בחטא כל-כך חמור שהעונש עליו הוא לא פחות מחורבן וכליה?
השאלה מתחזקת על רקע העובדה כי בסיפור דומה, מעשה "פילגש בגבעה" המופיע בספר שופטים2, לא ניתן עונש כה חמור. שם מסופר על איש לוי שמגיע עם נערו ופילגשו לגבעה, ואנשי הגבעה מסרבים לתת להם מקום ללון. איש זקן מכניס אותם לביתו ודואג לכל מחסורם. כשאנשי הגבעה שומעים שהזקן הכניס את האורחים לביתו, הם צובאים על הבית ודורשים ממנו להוציא אליהם את אורחיו כדי שהם יְעַנּוּ אותם.
סיפור זה דומה מאוד לסיפור המלאכים שהתארחו אצל לוט בסדום, ובכל זאת אנשי הגבעה לא נענשו בהרס מוחלט וכליה. אם כן, מהו המיוחד בחטאם של אנשי סדום?
חוקי סדום
יש הבדל מהותי בין חטאיהם של אנשי סדום לחטאם של אנשי הגבעה.
סדום ישבה ב"כיכר הירדן" שהייתה "כולה משקה"3. אנשי סדום חיו באזור של שפע ולא חסר להם דבר. בעקבות השפע הרב שהיה בסדום, עניים מכל רחבי הארץ הגיעו אליה כדי לבקש צדקה ולהחיות את נפשם. אנשי סדום מאסו בכך, וקיבלו החלטה מחייבת: בסדום לא נותנים צדקה ולא מכניסים אורחים. לכן, כאשר לוט פתח את ביתו לאורחים, אנשי סדום טענו כלפיו: "האחד בא לגור וישפוט שפוט"4 - בעיר הזאת יש חוקים, באיזו זכות אתה מפר אותם?
אנשי הגבעה, לעומת זאת אמנם חטאו, אבל לא היו שם חוקים רשמיים נגד מתן צדקה והכנסת אורחים. הייתה זו הנהגה של אותם אנשים, בעלי מידות רעות, שהובילו אותם לחטוא. לכן היה זה פחות חמור, ועונשם היה קל יותר.
שכל קר או תאוות הלב
מכאן אנו למדים עיקרון חשוב: חטא שאדם חוטא בעקבות החלטה מחושבת בשכל קר, חמור בהרבה מחטא שבא בעקבות תאוות ופיתויי היצר. כאשר אדם חוטא בדעה צלולה, ללא כל משיכת הלב, זהו חטא חמור וקשה מאוד לתקנו, שכן, מה יעיר את החוטא לשוב בתשובה לאחר שהוא בחר ברע בדעה צלולה? כאלה היו אנשי סדום. הם קיבלו החלטה מושכלת לדבוק ברע, ולכן לא הייתה להם תקנה ולא נותר אלא לכלותם.
לעומת זאת, חטא שבא מתאוות הלב ומעצת היצר, הוא אמנם חמור, אך עדיין יש תקווה. אם החוטא יעצור ויתבונן במעשיו, יש סיכוי טוב שהוא יבין את שורש הטעות שהובילה אותו לעשות את החטא, ובסופו של דבר ישוב בתשובה שלימה, יתקן את דרכיו, ויינצל מהעונש.

