לאן ללכת?
הקדוש-ברוך-הוא פונה אל אברהם ואומר לו: "ולך לך אל ארץ המוריה… על אחד ההרים אשר אומר אליך". ונשאלת השאלה: מדוע נאמר הציווי בכפל לשון "ולך לך", ולא נאמר בפשטות "ולך אל ארץ המוריה"?
גם יש להבין: מדוע לא פירש הקדוש-ברוך-הוא לאברהם כבר בהתחלה לאיזה הר עליו ללכת, אלא אמר לו רק: "על אחד ההרים אשר אומר אליך"?
משימה חשאית
ציווי ה' כאן, בפרשת העקידה, בו נאמר "לך לך" וגם היעד שאליו יש ללכת נשאר עלום, דומה להפליא לציווי שבפרשה הקודמת לגבי ההליכה מחרן לארץ כנען: " לֶךְ לְךָ מארצך וממולדתך ומבית אביך, אל הארץ אשר אראך"1. גם בפסוק זה מופיע הביטוי "לך לך", וגם כאן הקדוש-ברוך-הוא לא מגלה לאברהם מהו המקום שאליו הוא הולך.
הביטוי "לך לך" פירושו, "לְךָ" - לעצמך, כלומר לבדך. גם כאן בעקידה וגם בהליכה לארץ כנען הקדוש-ברוך-הוא רוצה שאברהם ילך לבדו, ללא אנשים נוספים. כשאברהם הולך לארץ ישראל, הקדוש-ברוך-הוא רוצה שגם ארצו של אברהם וגם מכריו מן העבר יישארו מאחור, כדי שלא ימנעו ממנו לדבוק בה'. זו גם הסיבה לכך שה' לא מגלה לאברהם מלכתחילה מהו היעד הסופי, כדי שבני משפחתו לא יֵדעו היכן לחפש אותו.
גם כאן הקדוש-ברוך-הוא רוצה שאיש לא יֵדע לאן אברהם הולך. למתבונן מן הצד, עקידת יצחק עשויה להיראות מעשה אכזרי ונורא, ואנשים עלולים לנסות למנוע מאברהם לבצע את ציווי ה'.
ואכן, אברהם פעל בחשאיות. הוא השכים מוקדם בבוקר, לקח רק שני נערים ממקורביו האישיים ויצא לדרך. כדי להסתיר עוד יותר את התוכניות שלו, אברהם רוכב על חמורו ולא על גבי גמל, שמתאים יותר למסע בן כמה ימים. הכל על מנת שלא יבינו מהו היעד שלו ומהי מטרתו.
עבודת ה' מתוך מתינות
אברהם נדרש ללכת דווקא אל הר המוריה, במרחק שלושה ימי הליכה, כדי שהניסיון יהיה מושלם. מידתו של אברהם היא מידת החסד2, ובניסיון העקידה על אברהם היה להתגבר על הטבע שלו ולכבוש את התכונה הכי בסיסית והכי מאפיינת שלו, כדי לעשות את רצון ה'.
כאשר הקדוש-ברוך-הוא, הרחום והחנון, ביקש להעניש את החוטאים במחלוקת קורח ועדתו, אמר למשה ואהרן: "הִבדלו מתוך העדה הזאת, וַאֲכַלֶּה אותם כרגע"3. הקדוש-ברוך-הוא רוצה לכלות את החוטאים ברגע אחד, כי אם הוא ימתין מעט, רחמיו יכבשו את כעסו והוא יימנע מלהעניש את החוטאים.
לאברהם לעומת זאת, יש שלושה ימים לעכל את הציווי שעליו לבצע בניגוד גמור לטבעו ואופיו. לכאורה, זהו מספיק זמן כדי שרחמיו הטבעיים יתגברו והוא יחזור בו מנכונותו לבצע את המוטל עליו. אך אברהם אבינו לא חשב לרגע לחזור בו. הוא עושה את דרכו כשהוא מוכן לעשות את רצון ה' מתוך מתינות ויישוב הדעת ולא מתוך החלטה נמהרת של רגע. כך נגלית לעין כל, מסירות נפשו העצומה של אברהם, עמידתו בניסיון ודבֵיקותו המוחלטת בה' אלוקיו.