למה נכפלו הציוויים?
בפרשתנו מוזכרים כמה מדיני איסור והיתר, ובהם היתר אכילת בשר תאווה - בשר שאינו בשר קורבנות שדמם נזרק על גבי המזבח1, ואיסור אכילת דם. שני הציוויים הללו מופיעים פעמיים, ובמרווחים מאוד קצרים בין שני הפעמים. בפעם הראשונה בפסוקים י"ד ו-ט"ז: "רַק בְּכָל אַוַּת נַפְשְׁךָ תִּזְבַּח וְאָכַלְתָּ בָשָׂר… רַק הַדָּם לֹא תֹאכֵלוּ, עַל הָאָרֶץ תִּשְׁפְּכֶנּוּ כַּמָּיִם"2. ובפעם השנייה, בפסוקים כ'-כ"ג: "כִּי יַרְחִיב ה' אֱ-לֹהֶיךָ אֶת גְּבֻלְךָ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר לָךְ, וְאָמַרְתָּ אֹכְלָה בָשָׂר כִּי תְאַוֶּה נַפְשְׁךָ לֶאֱכֹל בָּשָׂר, בְּכָל אַוַּת נַפְשְׁךָ תֹּאכַל בָּשָׂר. כִּי יִרְחַק מִמְּךָ הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱ-לֹהֶיךָ לָשׂוּם שְׁמוֹ שָׁם, וְזָבַחְתָּ מִבְּקָרְךָ וּמִצֹּאנְךָ אֲשֶׁר נָתַן ה' לְךָ כַּאֲשֶׁר צִוִּיתִךָ, וְאָכַלְתָּ בִּשְׁעָרֶיךָ בְּכֹל אַוַּת נַפְשֶׁךָ… רַק חֲזַק לְבִלְתִּי אֲכֹל הַדָּם כִּי הַדָּם הוּא הַנָּפֶשׁ, וְלֹא תֹאכַל הַנֶּפֶשׁ עִם הַבָּשָׂר"3.
ונשאלת השאלה: למה בכלל נאסר הדם באכילה? ולמה שני הציוויים הללו נאמרו פעמיים?
הסיבה להיתר הבשר
ההסבר לכך הוא - שני האיסורים באים ברצף, האחד אחרי השני, כי לאחר שהתורה אמרה כי עִם בניית בית-המקדש יצטרכו בני ישראל להקריב קורבנות דווקא במקדש, יצא מן הכלל דין בשר תאווה - "רַק בְּכָל אַוַּת נַפְשְׁךָ תִּזְבַּח וְאָכַלְתָּ בָשָׂר", שאינו זקוק להקרבה כקורבן. לכן התורה מדגישה, כי למרות שלאחר הכניסה לארץ, יוכלו ישראל לאכול בשר בכל מקום שירצו, איסור אכילת הדם עדיין שריר וקיים - "רַק הַדָּם לֹא תֹאכֵלוּ".
ישאל השואל: ומדוע אכילת 'בשר תאווה' הותרה, ואיסור אכילת הדם נשאר בתוקף? המענה לכך בא בהמשך הפסוקים - "כִּי יַרְחִיב ה' אֱ-לֹהֶיךָ אֶת גְּבֻלְךָ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר לָךְ, וְאָמַרְתָּ אֹכְלָה בָשָׂר כִּי תְאַוֶּה נַפְשְׁךָ לֶאֱכֹל בָּשָׂר, בְּכָל אַוַּת נַפְשְׁךָ תֹּאכַל בָּשָׂר" - התורה מכּירה בתאוותו של האדם לאכול בשר. "כִּי יִרְחַק מִמְּךָ הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱ-לֹהֶיךָ לָשׂוּם שְׁמוֹ שָׁם" - התורה מכירה גם בכך כי בשונה מתקופת המדבר, אחרי הכניסה לארץ, רבים מישראל יגורו רחוק מן המקום אשר יבחר ה'. לכן התירה התורה אכילת 'בשר תאווה', בגלל הקושי שיהיה לכל אחד מישראל ללכת עד בית-המקדש בכל עת שירצה לאכול בשר.
והנימוקים לאיסור הדם
ובאשר לאכילת דם - כך מנמקת התורה את האיסור: "… כִּי הַדָּם הוּא הַנָּפֶשׁ, וְלֹא תֹאכַל הַנֶּפֶשׁ עִם הַבָּשָׂר… לֹא תֹּאכְלֶנּוּ לְמַעַן יִיטַב לְךָ וּלְבָנֶיךָ אַחֲרֶיךָ, כִּי תַעֲשֶׂה הַיָּשָׁר בְּעֵינֵי ה'". דברי התורה "כי הדם הוא הנפש" לא מתייחסים לנפש השכלית4 אלא לנפש החיונית5. הדם מַזרים את המזון לכל איבריו של האדם ומעניק להם את חיוּתם, והדם גם אחראי על תנועתו של הגוף. זו מידה אכזרית ומגונה לאכול בעל-חיים בעודו חי, ולכן אסרה התורה אכילת איבר מן החי. כאשר אדם אוכל את דם החי, הרי זה כאילו הוא אוכל את הנפש ממש בעודה בחייה, ולכן אסרה התורה את אכילת הדם.
טעם נוסף לאיסור אכילת הדם הוא, שכאשר מקריבים בהמה על גבי המזבח, הדם הוא זה שמכפר על הנפש, ואין זה ראוי שאדם יאכל דבר שעומד כנגד נפשו. וזהו פירוש המילים: "לְמַעַן יִיטַב לְךָ" - הטובה היא שהמזבח יכפר על נפשך, וכיוון שהדם הוא מֵחֶלְקוֹ של ה' לכפר עליך, אין זה ראוי שתאכל את הדם שלא ברשותו. והפסוק מסיים ואומר: "כִּי תַעֲשֶׂה הַיָּשָׁר בְּעֵינֵי ה'". הסיבה החשובה מכל לקיום הציווי, היא כיוון שכך ציווה ה'. וכל דבר שישר בעיני ה', יהיה אשר יהיה - יש לעשותו.