ציווי מיותר?!
בפרשיות דברים-ואתחנן-עקב, דבריו של משה היו מעין הקדמת דברים וחיזוק אמוני לבני ישראל העומדים להיכנס לארץ. החל מפרשתנו, פרשת 'ראה', עובר משה לבאר את המצוות שלא נתבארו כל צורכן עד כה. והמצוה בה משה פותח, היא לאבד עבודה זרה מן הארץ.
ואלה דבריו: "אֵלֶּה הַחֻקִּים וְהַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר תִּשְׁמְרוּן לַעֲשׂוֹת, בָּאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַן ה' אֱ-לֹהֵי אֲבֹתֶיךָ לְךָ לְרִשְׁתָּהּ, כָּל הַיָּמִים אֲשֶׁר אַתֶּם חַיִּים עַל הָאֲדָמָה. אַבֵּד תְּאַבְּדוּן אֶת כָּל הַמְּקֹמוֹת אֲשֶׁר עָבְדוּ שָׁם הַגּוֹיִם אֲשֶׁר אַתֶּם יֹרְשִׁים אֹתָם אֶת אֱלֹהֵיהֶם, עַל הֶהָרִים הָרָמִים וְעַל הַגְּבָעוֹת וְתַחַת כָּל עֵץ רַעֲנָן… וְאִבַּדְתֶּם אֶת שְׁמָם מִן הַמָּקוֹם הַהוּא".
ונשאלת השאלה: הרי הציווי לאבד את העבודה הזרה מן הארץ, כבר נאמר פעמיים בספר 'דברים'. פעם אחת בפרשת 'ואתחנן' - "אִם כֹּה תַּעֲשׂוּ לָהֶם, מִזְבְּחֹתֵיהֶם תִּתֹּצוּ וּמַצֵּבֹתָם תְּשַׁבֵּרוּ, וַאֲשֵׁירֵהֶם תְּגַדֵּעוּן וּפְסִילֵיהֶם תִּשְׂרְפוּן בָּאֵשׁ"1, ופעם שנייה בפרשת 'עקב' - "פְּסִילֵי אֱלֹהֵיהֶם תִּשְׂרְפוּן בָּאֵשׁ"2. אם כן, מדוע שב משה ומְצַוֶּה על איבוד העבודה הזרה מן הארץ פעם נוספת?
משל לגפן
ההסבר טמון במשפט הפותח: "אֵלֶּה הַחֻקִּים וְהַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר תִּשְׁמְרוּן לַעֲשׂוֹת, בָּאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַן ה' אֱ-לֹהֵי אֲבֹתֶיךָ לְךָ לְרִשְׁתָּהּ, כָּל הַיָּמִים אֲשֶׁר אַתֶּם חַיִּים עַל הָאֲדָמָה". הפסוק מדגיש כי קיום המצוות מוכרח להיות דווקא בארץ.
משל למה הדבר דומה? לגפן. שלושה גורמים צריכים להתקיים כדי שהגפן תִגדל ותפרח. האחד - הגפן צריכה להיות מזן משובח. השני - הגפן צריכה לקבל טיפול ראוי ואיכותי. והשלישי - עליה לגדול בקרקע מתאימה לגידול גפנים. כך גם האומה הנבחרת מבוססת על שלושה יסודות. האחד - היא חייבת להיות מזרעם של אברהם, יצחק ויעקב, שהם זרע אשר בֵּרַךְ ה'3. השני - בני העם הזה צריכים לעשות את רצון ה' כפי שנצטוו בתורה. והשלישי - עליהם לשבת דווקא בארץ ישראל שהיא הארץ הנבחרת, ורק בה יזכו לשלימות.
ייחודו של בית-המקדש ומיקומו
כאשר בני ישראל יגיעו לארץ, הם ימצאו אותה מלאה בגילולים ובעבודה זרה. בדרך כלל, כאשר עַם אחד כבש עַם אחר, הוא לקח את המקומות בהם עבד העם הנכבש את אלוהיו, והפך אותם לבתי עבודה לאלוהיו שלו. מה גם, שלרוב היו אלה בנינים מפוארים שהוקמו במקומות יפים, ומובן שהעם הכובש רצה להשתמש בהם לצרכיו.
הציווי בפרשתנו לאבד את בתי העבודה זרה, אינו ציווי העומד בפני עצמו, אלא הקדמת דברים לפסוקים הבאים - "לֹא תַעֲשׂוּן כֵּן לַה' אֱ-לֹהֵיכֶם, כִּי אִם אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱ-לֹהֵיכֶם מִכָּל שִׁבְטֵיכֶם לָשׂוּם אֶת שְׁמוֹ שָׁם, לְשִׁכְנוֹ תִדְרְשׁוּ וּבָאתָ שָּׁמָּה".
בתי העבודה זרה היו רבים, ונבנו על פי רצונו של האדם בכל מקום שהאדם רצה. בית-המקדש אינו כן. בית-המקדש הוא בית אחד, ונבנה במקום אשר יבחר ה', ולא במקום שבחרו בני אדם. לכן, כשבני ישראל מגיעים לארץ, עליהם לאבד כל זֵכר לבתי עבודה זרה, כך שיהיה בארץ רק בית-בחירה אחד - בית-המקדש. רק כשאנו יושבים בארצנו ועל אדמתנו, ובבניית בית-המקדש בַמקום אשר יבחר ה', נוכל למלא את ייעודנו בשלימות, ולהיות "ממלכת כהנים וגוי קדוש"4.