למה נזכרה ההליכה אחרי אלילים?
הפסוק הבא, מפרט מה הם המעשים שיביאו על עושיהם את הקללה: "וְהַקְּלָלָה, אִם לֹא תִשְׁמְעוּ אֶל מִצְוֹת ה' אֱ-לֹהֵיכֶם, וְסַרְתֶּם מִן הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם הַיּוֹם, לָלֶכֶת אַחֲרֵי אֱלֹהִים אֲחֵרִים אֲשֶׁר לֹא יְדַעְתֶּם".
תחילתו של הפסוק ברורה: "וְהַקְּלָלָה - אִם לֹא תִשְׁמְעוּ אֶל מִצְוֹת ה' אֱ-לֹהֵיכֶם, וְסַרְתֶּם מִן הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם הַיּוֹם". כלומר, הקללה תבוא על אלו שיסורו מן הדרך ולא ישמעו אל מצוות ה'1. אך ההמשך - "לָלֶכֶת אַחֲרֵי אֱלֹהִים אֲחֵרִים אֲשֶׁר לֹא יְדַעְתֶּם" - מעלה תמיהה: האם חוסר השמיעה לדברי ה', מוכרח לבוא יחד עם ההליכה אחרי אלהים אחרים? הרי ייתכן שאדם לא יעבוד את ה' מפני עצלות, תאוות או טיפשות, ולכאורה הדבר אינו תלוי בהליכה אחרי אלהים אחרים!
אם כן, מדוע בכל זאת נכתב הפסוק בצורה המציגה את ההליכה אחרי אלהים אחרים, כחלק הכרחי ומתחייב של חוסר השמיעה לדבר ה'?
השטות - פגם באמונה
כך דרשו חכמינו זיכרונם לברכה בתלמוד2: "ריש לקיש אמר: אין אדם עובר עבירה אלא-אם-כן נכנס בו רוח שטות", ופירש הר"ן3: "רוח שטות שהיא הכוונה לסתור פינות התורה".
הר"ן לומד מדברי התלמוד, עיקרון אמוני חשוב: אדם שדבַק בחטאו, בהכרח שיש לו פגם מסוים באמונה. הרי שום בר-דעת לא יעדיף הנאה רגעית, זמנית וחולפת, על פני חיי נצח. מכאן שאם האדם חטָא, בוודאי נכנסה בליבו רוח שטות, ואמונתו אינה שלימה לגמרי.
ייתכן שאדם מפקפק בקיומו של הקדוש-ברוך-הוא או מטיל ספק בהשגחתו. ייתכן שהחוטא מאמין בהשגחתו של הקדוש-ברוך-הוא, אך הוא סבור כי מאחר שהקדוש-ברוך-הוא אוהב את כל ברואיו, הוא יעניק מטובו לעוברים על מצוותיו בדיוק כמו להולכים בדרכו.
כך או כך, כל חטא נובע מפגם כלשהו באמונה.
בזכות אמונה שלימה
לפי זה יובנו דברי הפסוק "וְסַרְתֶּם מִן הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם הַיּוֹם, לָלֶכֶת אַחֲרֵי אֱלֹהִים אֲחֵרִים אֲשֶׁר לֹא יְדַעְתֶּם" - הסטייה מדרך התורה, נובעת בהכרח מהליכה אחרי אלהים אחרים, ומכך שהאמונה בקדוש-ברוך-הוא כאֵ-ל אחד ויחיד - איננה שלימה.
מצד אחד, הדברים הללו מבהילים, אך מצד שני - יש בהם גם חיזוק אדיר. לעיתים אנו מתקשים להתגבר על תאוותינו ועל יצרינו, והקרב נראה לנו קשה מאוד, ואולי נראה כאילו הוא אבוד מראש, חס ושלום.
אך מסתבר שהדרך להילחם ביצר ולנצח אותו, היא מתוך התחזקות באמונה שלימה וּוַדָּאִית בקדוש-ברוך-הוא. כשנזכה לכך, לרצון לדברים אסורים לא יהיה מקום בליבנו, ונצליח להתגבר על יצרינו וללכת בדרכי ה'.