קידוש ה'
בשיא חגיגת חנוכת המשכן, כבוד ה' נִגלה לעיני כל העם, כאשר אש ירדה מהשמיים ואכלה את הקורבנות. אך השמחה הפכה לתוגה, כאשר נדב ואביהוא, בניו של אהרן הכהן הגדול, הקטירו קטורת של "אש זרה" שלא כַּמְּצוּוֶה, והאש ירדה בשנית ושרפה אותם.
משה רבינו אמר לאהרן אחיו שזה רצון ה', להתקדש דווקא באמצעות הצדיקים הגדולים: "בקרובַי אקדש", "בקרובַי - בבחירַי"1. כלומר, ה' בוחר באנשים הקרובים אליו, כיון שהם בעלי דרגות רוחניות גבוהות ביותר. אהרן מצידו שותק, ולא מגיב במילים.
מעשה בבייגל
מכל מעשה המסופר בתורה, אפשר וצריך לשאוב הוראות לחיי המעשה של כל אחד ואחת מאיתנו. וכדי לעמוד על המשמעות הפנימית של סיפור מותם של נדב ואביהוא, נציג סיפור חסידי2.
כאשר האדמו"ר הזקן, מייסד חסידות חב"ד, שהה בצל רבו המגיד ממעזריטש, נקבע לו לימוד משותף עם בנו של הרב המגיד, רבי אברהם, שהיה מכונה 'המלאך', על שם התרחקותו מענייני העולם הזה לטובת התעלות רוחנית.
יום אחד, לאחר שלמדו יחד עניין עמוק מאוד בתורת החסידות, מצא רבי אברהם 'המלאך' את אדמו"ר הזקן אוכל 'בייגל' עם חמאה. רבי אברהם התפלא, ושאל את האדמו"ר הזקן איך ייתכן שאחרי לימוד כה נעלה, הוא מתיישב לאכול דבר טעים ועָרֵב לחיך. השיב לו אדמו"ר הזקן, שבמהלך לימודם בתורת החסידות, הרגיש שמרוב דבֵיקות והתעלות רוחנית, הוא על סף 'כלות הנפש', ולכן אכל את הבייגל עם חמאה, כדי שנשמתו לא תיפרד מגופו. והוסיף, שהכוונה האלוקית העליונה בבריאת העולם, היא שהנשמה האלוקית תחיה ותפעל דווקא בגוף גשמי.
(הרבי מליובאוויטש מבאר3, שאדמו"ר הזקן אכל דווקא בייגל עם חמאה שהיא מאכל גשמי שיש בו שמנונית, דבר הקשור עם תענוג גשמי, משום שרק על-ידי-זה היה אדמו"ר הזקן יכול למנוע מנשמתו להיפרד מהגוף הגשמי מפני גודל התענוג באלוקות שחש בלימוד תורת החסידות).
איזון גם בדבֵיקות
באותם מוטיבים, אנו נתקלים בסיפור מותם של נדב ואביהוא. המילה 'חטא' כלל לא מוזכרת בהקשר זה. אדרבה, התורה אומרת פעמיים ביטויים שמשמעותם היא דווקא קִרבת ה'.
בפרשתנו נאמר "בקרובי אקדש". ובהמשך, בפרשת "אחרי מות", נאמר: "אחרי מות שני בנֵי אהרן, בְּקָרְבָתָם לפני ה', וַימותו"4, ושם גם הביטוי "אש זרה" לא מוזכר, אלא ההתמקדות היא רק בסיפור ההתקרבות שלהם לה' - התקרבות אמיתית, הנוגעת עד המקום העמוק ביותר בנשמה. וכשם שקרוב מדי לחום השמש, הכל נמס, גם אצל נדב ואביהוא - ההתקרבות לא נעצרה, ונגמרה ב'כלות הנפש'. פשוטו כמשמעו.
ההוראה מכך היא: צריכים לשמור על האיזון הנכון, אפילו בהתעלות ודבֵיקות. גם התקרבות לקדושה ללא גבולות היא מסוכנת, ועלינו לזכור כי הרצון העליון הוא בנשמה בריאה בגוף גשמי חי ובריא, וכדברי הרמב"ם: "היות הגוף בריא ושלם, מדרכי ה' הוא"5.

