התפילה החשובה ביותר?!
נקודת השיא בלוח השנה היהודי, היא יום הכיפורים. זהו היום הקדוש ביותר בשנה, שבו היהודי האוחז ברמות הקדושה הגבוהות ביותר, והכהן הגדול, נכנס אל המקום הקדוש ביותר - קודש-הקודשים של בית-המקדש.
כאשר הכהן נמצא 'לפנַי ולפנים', מבעד לפרוכת, ליד ארון הברית, בו מונחים הלוחות - הוא נושא תפילה קצרה1: "יהי רצון מלפניך, ה' א-לוהינו וא-לוהי אבותינו, שתהא שנה זו הבאה עלינו ועל כל עמך בית ישראל בכל מקום שהם, אם שחונה, תהא גשומה… ושלא יצטרכו עמך בית ישראל בפרנסה זה לזה ולא לעם אחר. שנה שלא תפיל אישה פרי בטנה. ושיִתְּנוּ עצי השדה את תנובתם… "2.
קשה להפריז בחשיבותה של כל מילה הנאמרת ברגע נשגב זה, המְתַמצת את השיא מכל היבט אפשרי במציאות: עולם (מקום), שנה (זמן), נפש (האדם)3.
ברור לחלוטין, מדוע חלק מהבקשות שמבקש הכהן מהקדוש-ברוך-הוא במעמד זה, עוסק במטר בעִתּוֹ. מה גם שבאותם ימים, הייתה לגשם חשיבות קריטית. כך גם לגבי פרנסת עם ישראל. אך למה מקדיש הכהן חלק מזמנו בקודש, דווקא לבקשה "שלא תפיל אישה פרי בטנה"? האם אין צרות אחרות, אולי גדולות יותר?
"לזרוע" אהבה ויראה
תורת החסידות מסבירה את חשיבות התפילה הזו, על פי פנימיות התורה, בהקשר לברכת הקדוש-ברוך-הוא לעם ישראל בפרשתנו, שלא יהיו "בארצך" נשים שכולות ועקרות:
עבודתו של כל יהודי את ה' באהבה וביראה, מתבצעת בעולם הגשמי באמצעות חיוּת שבאה ונמשכת מ"ארצות החיים"4 - העולמות הרוחניים.
וכשם שאדם נזקק לתבואת הארץ שמצמיחה מזון שבאמצעותו יוכל להתקיים, כך בני ישראל "זורעים" את "גרעיני" אהבת ה' ויראתו, וכך גורמים להשפעת חיוּת אלוקית מהעולמות העליונים אל עולמנו הגשמי.
רגשות אמת
אם כן, זהו האיום הגדול הנשקף ממצב של "נפילת פרי בטן" במשמעותו הפנימית. לפעמים, יהודי חש בהתעוררות יראה או דבֵיקות אהבה בה' יתברך, אך חוסר מוּדעות של האדם כלפי מעמדו ומצבו הרוחני, יכול "להפיל" את הרגשות הללו, ואף לגרום לירידה.
מקרה כזה עלול להתרחש כאשר נקודת המוצא היא "ארצך", כאשר הרגש נובע מהאדם עצמו, ולכן מתנפץ במהרה. אך כאשר יהודי משקיע את עצמו בעבודת ה' מבלי לשים את עצמו במרכז, ונקודת המוצא היא ביטול של הישות העצמית - יש לו את היכולת "להוליד" בלִבּוֹ ובמוחו אהבת ה' ויראת ה' אמיתיות וברות-קיימא.