ברכות נדירות
בפרשת השבוע, מופיעה הבטחת הקדוש-ברוך-הוא שכיבוש הארץ בידי בני ישראל, יזכה לעזרה שמיימית. בני ישראל מוזהרים, שלאחר שיחלקו את הארץ המובטחת ויתיישבו בה, לא ילמדו ממעשיהם הנלוזים ומהתרבות הנחותה של שבעת עממי כנען, אלא יַפנו את מרצם ואת תשוקתם לחיי עבודת ה', ומתוך מנוחת הנפש והגוף, "איש תחת גפנו ותחת תאנתו"1. והקדוש-ברוך-הוא ממשיך ומעניק שפע ברכות - מֵעוֹשר, גשמי ברכה ואדמה פורייה, ועד למיגור מגיפות, ואריכות ימים בכמות ובאיכות.
בין שלל ההבטחות מופיעה ברכה נדירה, כי נשות ישראל לא יהיו עקרות או נשים המתקשות להשלים את הריונן. ונשאלת השאלה: ברכות לשפע יבול ומניעת מחלות, הן בהחלט דבר טוב ומתקבל, אך מה העניין המיוחד בברכות באשר לפוריות הנשים?
מי שיתאמץ יזכה
מפרשי התורה, דנים בהקשר של הברכות הנדירות דווקא עם הכניסה לארץ, ועבודת ה' מתוך שמחה וטוב לבב, אך בתורת החסידות הנושא נדרש בצורה שונה, לפי פנימיות הדברים.
אחת המצוות שאנו מזכירים פעמיים ביום בקריאת-שמע, היא מִצְוַת אהבת ה', ככתוב: "ואהבת את ה' א-לֹהיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאֹדך"2. בד-בבד קיימת גם מִצְוַת יראת ה', כמו שנאמר: "את ה' א-לֹהיך תירא"3. קיום המצוות הללו מתבצע על-ידי התבוננות בגדולת ה', כאשר התבוננות ראויה אמורה לעורר רגשות של אהבה ויראה כלפי הבורא יתברך.
שני סוגי הנשים המופיעות כאן בברכת ה': "לא תהיה משכלה ועקרה… " מייצגות שני סוגי אנשים. ה"עקרה" היא מי שמעמיק בהתבוננות בגדלות ה', אך למרות המאמצים הוא לא מצליח "להוליד" רגשות של אהבת ויראת ה'. ואילו ה"משכלה" מסמלת את היהודי שמצליח לחוש תחושות של אהבה ויראה, אבל הרגשות הללו לא באים לידי ביטוי בקיום תורה ומצוות בפועל.
הסיבה לכך, נרמזת בהמשך הפסוק - "בארצך". "ארץ" מלשון "רצון". הרצונות הפנימיים ותחושת הישות העצמית, מכשילים את המאמצים בדרך לאהבת ויראת ה', ומה שמתחייב מהן בפועל.
אם כן, זוהי ברכת ה' לישראל בפסוק זה - שכל יהודי שיתאמץ להוליד במוחו ובלִבּוֹ אהבת ה' ויראת ה' - יזכה לסיוע מלמעלה, ויצליח גם לגרום לאהבה וליראה להתבטא בשטח - בלימוד תורה ובקיום מצוות בהידור.
הפתרון האמיתי
הרבי מליובאוויטש מחדד4 את הרעיון, ומסביר כי אותה 'ארץ', אותו 'רצון', מכוונים כלפי שביעות רצונו של היהודי המשוכנע שהוא כבר חש אהבה ויראה כלפי הקדוש-ברוך-הוא בלִבּוֹ. ויש כאן אזהרה, שמצב כזה עלול להוביל להעדפה של הידור במִצְוָה אחת על פני רעותה. שכן, מאחר שהמניע של אותו יהודי הוא הרגשתו האישית, הוא עשוי לחשוב שיש עדיפות לקיום מצוות בהן הוא מוצא טעם שכלי ורגש אישי.
פתרון למצב כזה, הוא מחשבה על "מספר ימיך" - הידיעה וההכרה שימיו ושעותיו של האדם בעולם-הזה קצובים, ולכן עליו להסיט הצידה את ההתמקדות בעצמו, ולהתמסר למילוי הרצון האלוקי.