מעבר כה חד?!
פרשתנו מגוללת כיצד בעלייתו אל הר סיני לתקופה של ארבעים יום, יצא משה רבינו ממחנה ישראל, מלווה באצילי בני ישראל, הלא הם שבעים הזקנים הנכבדים, ועליהם נוספו נדב ואביהוא בני אהרן. הקבוצה עלתה להר, והם חווים התגלות אלוקית ייחודית, כנאמר: "ויראו את אֱ-לֹהֵי ישראל, ותחת רגליו כמעשה לבנת הספיר, וכעצם השמים לטוהר"1.
בפסוק העוקב, אנחנו מגלים כי למרות שהיו ראויים לעונש עלכך שהסתכלו והציצו בשכינה יתר על המידה2, ה'אצילים' לא נענשו באותה שעה. המשך הכתוב מציין את העובדה שאותה קבוצה עסקה באכילה ושתייה.
ונשאלת השאלה: כיצד ייתכן ש'אצילי בני ישראל', אנשים קדושים ויראי-שמים, מתיישבים לאכול ולשתות זמן קצר ביותר לאחר שזכו לגילוי אלוקות כה נעלה? איך צדיקים כה גדולים, עסקו בחיים הגשמיים, מיד עם סיומה של התגלות נדירה שכזו?
מגוון תירוצים
פרשני המקרא המסורתיים, מרש"י3 ועד 'אבן עזרא', מהרשב"ם ועד ה'ספורנו', נדרשים לנושא. יש הגורסים כי אכן, נדב ואביהוא והזקנים טעו וחטאו באכילה ובשתייה. ויש אומרים, שהקבוצה עסקה במילוי חובתה באכילת 'קורבן שלמים' שהוקרב בשלב מוקדם יותר באותו בוקר.
תורת החסידות, לא מסתפקת בהסברים על-פי פשט הכתובים, אלא מגדירה מחדש את התפקידים של משה רבינו וה'אצילים', ובכך שופכת אור חדש על הדברים.
ללא תחושת רעב
שורשו של משה רבינו, הוא בדרגת 'אדם העליון'. הדרגה האלוקית הזו נזכרת בנבואת יחזקאל4, שם הקדוש-ברוך-הוא מתואר כדמות אדם היושב על כיסא כביכול. זו הדרגה שמייצגת את רצונו של ה' בעת בריאת העולמות. עוצמתו הרוחנית של משה הייתה כה גבוהה, עד שהיה ביכולתו להגיע למצב של אי-צורך באכילה ושתייה במשך ארבעים יום.
לכן, כאשר משה, הזקנים ונדב ואביהוא, חוו את ההתגלות, משה יכול היה להכילה במלוא עוצמתה, ומאז לא הזדקק לצרכים גשמיים כגון אכילה שתייה או שינה. אך שאר חברי הקבוצה, למרות הדרגה שאחזו בה, לא חשו שינוי אמיתי כתוצאה מהחיזיון, וכשתם החיזיון, חזרו לחיות את חייהם "ויאכלו וישתו".
.