הנהגה כלכלית
בסוף פרשתנו, התורה מקדישה פסוקים רבים לתיאור הרעב הכבד שהיה במצרים, ולדרך שבה הנהיג יוסף את מצרים ואת כלכלתה באותם ימים1.
התורה הקדושה אינה כותבת שום דבר ללא תכלית, ואין בה אף אות אחת מיותרת2. כיוון שפסוקים אלו נכתבו בתורה הקדושה, ודאי יש בהם הוראות נצחיות. עלינו להבין: מה יכולים אנו ללמוד מפסוקים אלו על הנהגת יוסף את מצרים בימי הרעב?
כל העם עבדים
פגישתם של יוסף ואחיו, התרחשה בשנה השנייה לרעב. ואילו התיאורים שמופיעים בפסוקים אלה, לקראת סוף הפרשה, התרחשו בשנת הרעב השלישית. באותה שעה, לא נשאר במצרים לחם וגם לא כסף. היחיד שיש ברשותו אוכל, הוא יוסף. בלית ברירה, אנשי מצרים מוכרים את כל מקניהם ואת כל רכושם ליוסף כדי לקנות ממנו אוכל.
בשנה הרביעית לרעב, המצב מחמיר עוד יותר. כל רכושם וקניינם של המצריים אוזל, והם מציעים ליוסף לקנות מהם את אדמתם ואף לקחת אותם לעבדים. כל זה, בתמורה לכך שיציל אותם ממוות ברעב. יוסף אכן קונה אותם ואת שדותיהם.
לאחר מכן, מעביר יוסף את אנשי מצרים מעיר לעיר, עד שלא נשאר איש בשדהו. לבסוף, נותן יוסף לכל אחד מהם זרעים כדי שיזרע את שדותיו החדשים. למרות שהמצריים קנויים כעת לעבדים לפרעה וכל רכושם שייך לו, יוסף גומל איתם חסד ונותן להם את הזרעים ואת האדמות בחינם, בתנאי שייתנו חמישית מהתבואה לפרעה.
ניגוד מודגש עם מסר
את כל זה מספרת לנו התורה, כדי שנערוך השוואה בין מצבם של אחֶי יוסף למצבם של המצרים. בפסוק הקודם לתיאורי הרעב, התורה מספרת שיוסף דאג לכל מחסורם של בני משפחתו: "ויכלכל יוסף את אביו ואת אחיו ואת כל בית אביו, לחם לפי הטף"3. וגם לאחר כל תיאורי הרעב, התורה מסכמת: "וישב ישראל בארץ מצרים בארץ גושן, וַיֵּאָחֲזוּ בה ויפרו וירבו מאד"4.
כל מצרים מוכת רעב, התושבים מוכרים את שדותיהם ונעים ונדים ממקום למקום. ואילו לבני ישראל לא חסר דבר, והם יושבים לבטח בארץ גושן. התורה מדגישה את הניגוד הזה, כדי להראות את החסד העצום שעשה הקדוש-ברוך-הוא עִם בני ישראל, כדי שנדע ונזכור תמיד כי "עֶין ה' אל יראיו, למייחלים לחסדו, להציל ממוות נפשם וּלְחַיּוֹתָם בָּרעב"5.