המצפן ומורה-הדרך
הפסוקים המסיימים את פרשתנו, ולמעשה את כל חומש "שמות", מתארים את השראת השכינה בתוך בני ישראל, שהתבטאה בירידת ענן על "משכן העדות". הענן המשיך ללוות את בני ישראל גם בהמשך, והימצאותו של הענן על המשכן, סימנה לעם את המשך חנייתם במקום. ואילו "בהעלות הענן מעל המשכן"1, ידעו ישראל כי עליהם לפרק את המשכן, ולצאת להמשך המסע בעקבות עמוד הענן.
כלל הוא - "הכל הולך אחר החיתום"2. ומכאן שהפסוקים החותמים את פרשת "פקודי" ואת חומש "שמות" כולו, נושאים בחובם מסר משמעותי.
ונשאלת השאלה:
אם כן, מה פשר הדבר שרצף הפסוקים מכיל, לכאורה, מסר פרדוקסלי ולא מובן בעליל? הרי הנושא המרכזי של הפרשה, ובמידה רבה של החומש כולו, הוא "משכן העדות", ולמה החתימה היא דווקא בעניין מסע בני ישראל במדבר?3
ויש להעמיק ולשאול:
מדוע הענן, שמזוהה עם השראת השכינה ורוחניות נפלאה, שימש מצפן ומורה-דרך טכני בנדודים של בני ישראל במשך ארבעים שנה ברחבי המדבר?
המסע הרוחני
במבט שטחי נראה, כי החניות של בני ישראל והקמת המשכן, מסמלות מצב הסותר את המציאות המאפיינת את הסתלקות הענן - קיפול המשכן, והתחלת מסע מחּודש.
אך תורת החסידות מלמדת אותנו4, כי המסע הגשמי משקף מסע רוחני. עצירה בחנייה חדשה, מורה על התקדמות בצעד רוחני - שלב נוסף בעידון וזיכוך המידות שבלב והגוף הגשמי. והכל כדי להגיע מוכנים להתמודדות עם האתגרים הרוחניים שתזמן הארץ המובטחת לבניהם של דור הדעה5.
תמיד בתנועה
בד בבד, מובן כי גם למסע יש חשיבות רבה. אדרבה, מסע הוא לא פחות חשוב מחנייה. להיפך, המסע מאפשר ויוצר את החנייה. משכך, אין לראות זילות בתפקיד הענן, כמורה על חניות ישראל במדבר.
המסר הוא, כי אַל לו ליהודי לנוח על זרי הדפנה, ולהסתפק בהישגים הרוחניים שצבר. גם כאשר נדמה כי הוא הקים בלִבו משכן לה' יתברך - עליו להמשיך במסע ו'לנדוד' ולהמשיך להתקדם מדרגה לדרגה6.
בני ישראל תמיד נוסעים. כשם שדג חי שוחה נגד הזרם, כך יהודי שנמצא בתנועה, אינו נופל לזרמים הרוֹוחים בעולם, המשתנים וממציאים את עצמם חדשים לבקרים - שכן הוא מחובר תמיד לאמת!
חזק חזק ונתחזק!
שמות, פרק מ', פסוק ל"ו. ↩
תלמוד בבלי, מסכת ברכות, דף י"ב, עמוד א'. ↩
ראה פירוש רש"י על הפסוק. ↩
'ליקוטי תורה', פרשת מסעי, דף פ"ח, ג', ואילך. וראה שם, דף פ"ט, ב', ואילך. ↩
דור המדבר (שלא נכנס לארץ) נקרא "דור דעה" (ראה ויקרא רבה, פרשה ט', פיסקא א'). בניהם זכו להיכנס לארץ (ראה דברים, פרק א', פסוק ל"ט). ↩
על פי התוועדויות תשמ"ט, חלק ב', עמוד 406 ואילך. ↩