למה איתמר?
התורה סוקרת את כל כלי המשכן, ולסיכום הדברים נאמר: "אלה פקודי המשכן משכן העדֻת, אשר פֻקד על פי משה, עבודת הלויים ביד איתמר בן אהרן הכהן".
ונשאלת השאלה:
למה נזכר כאן נושא עבודת הלויים, שלכאורה לא קשור כלל לעשיית המשכן וכליו? הרי הלויים לא בנו את המשכן ואת כליו?!
שאלה נוספת: אם כבר מוזכרת עבודת הלויים ביד איתמר בן אהרן - מדוע מתעלם הפסוק מאחיו אלעזר, שגם הוא פיקד על הלויים? וגם, מדוע חשוב לפרט את מה שכבר ידוע שאיתמר הוא בנו של אהרן הכהן?
מתפילה לתורה
עבודת הלויים במשכן, הייתה בנשיאת הכלים וגם בשירה ונגינה. שירת הלויים, ידועה כשירה נפלאה ביותר. הקולות והכלים מתוארים כמוזיקה שחרגה מהיכולת האנושית, ודברים גדולים נכתבו עליה. עם חורבן הבית נדמו הקולות, הכלים אבדו והתווים נשכחו.
אם נערוך הקבלה בין פסוק זה למהלך התפילה, הפסוק "שמע ישראל, ה' אלוקינו, ה' אחד"1 בקריאת-שמע המעיד על אחדות ה', דומה למשכן העדות, ואילו פרקי "פסוקי דזמרה" דומים לעבודת הלויים, שכן, פסוקי דזמרה מכילים שירי הלל ותשבחות לקדוש-ברוך-הוא, ודומים לשירת ונגינת הלויים ששימשה כהכנה וכליווי לעבודת המשכן. זו משמעות הקשר של עבודת הלויים, לפסוק המתאר את המשכן, שכן בלעדי שירת הלויים, עבודת המשכן אינה מושלמת.
קשר מופלא
וזהו ההסבר למקומו ותפקידו של איתמר בנושא:
'איתמר' קשור ללימוד התורה. סוגיות רבות בתלמוד נפתחות במילה (הארמית) "אִיתְּמַר", שתרגומה הוא "נֶאֲמַר" (בבית-המדרש). אך התרגום הזה אינו שלם. התרגום המדויק הוא "נאמר מאליו" - אמירה שנאמרת מאליה. לא בכורח ולא בקושי.
כאשר יהודי לומד את התורה, הוא מתקשר עם הקדוש-ברוך-הוא בעצמו2, ודברי התורה שהוא אומר, הם כאילו "השכינה מדברת מתוך גרונו"3, כאילו קול לימוד התורה בא ונמשך מאליו (כלומר, שהדיבור של האדם הוא בתכלית הביטול, עד שאינו בא מצד עצמו כלל, אלא נִדְבָּר בו 'דבר ה' זו הלכה'4 ממילא ומאליו, וכדוגמת לימוד המשניות שלמד מרן ה'בית יוסף' (רבי יוסף קארו, מחבר ה'שולחן ערוך'), שאודותיו אמר לו המלאך5 שהתגלה אליו: "אני המשנה המדברת בפיך"6). לכן מוזכר כאן דווקא איתמר. ואילו האזכור של אהרן נועד לרַמז, כי לימוד התורה בא ונמשך מאליו על-ידי 'אהבה רבה' לה', שהיא מדריגתו של אהרן, ומכוחה יש ליהודי קשר הדוק עם הבורא.
והמסר הוא, שעל ידי תפילה שמתחילה ב'פסוקי דזמרה', ומכינה אותנו לשיא שהוא ב"שמע ישראל", ועל ידי לימוד התורה באופן של "איתמר" - אנחנו מגיעים לקשר מופלא עם האין-סוף.