מה הצורך בקללות?
דומה כי בברית שכרת הקדוש-ברוך-הוא עִם ישראל, יש סתירה פנימית מיניה וביה. מצד אחד, חלק מהברית הוא היות ישראל אוּמָּתוֹ של הקדוש-ברוך-הוא לנצח נצחים. ומהצד השני, אם יחטאו ישראל, הרי הם ייענשו בקללות חמורות האמורות בתורה. והשאלה היא, איזה צורך יש בקללות אלו? הרי בכל מקרה אין לבני ישראל אפשרות להפר את השבועה, כפי שהבטיח לנו הקדוש-ברוך-הוא: " וְאַף גַּם זֹאת בִּהְיוֹתָם בְּאֶרֶץ אֹיְבֵיהֶם, לֹא מְאַסְתִּים וְלֹא גְעַלְתִּים לְכַלֹּתָם לְהָפֵר בְּרִיתִי אִתָּם"!1. יתירה מכך, הרי ראינו בעינינו שישראל חטאו, ובכל זאת הברית נותרה בעינה. אם כן, אין כאן בחירה חופשית, וממילא אין צורך בתוכחות ובקללות לברית שממילא לעולם לא תופר!
מעולם לא סרו מאחרי ה'
אכן ישראל חטאו פעמים רבות, בעבודה זרה ובעבירה על מצוות התורה. אולם מעולם לא הפרו בני ישראל את הברית לחלוטין. מעולם לא אמרו ישראל 'אי אפשינו' [אין אנו רוצים] בקדוש-ברוך-הוא ובתורתו. פעמים רבות חטאו חלקים גדולים מהאומה, או אפילו כולה - ועברו על מצוות ה', ופעמים רבות אף עבדו עבודה זרה, אך מעולם לא סרו כולם לחלוטין מאחרי ה'.
הברירה והנטייה הטבעית
הדבֵיקות של בני ישראל בקדוש-ברוך-הוא היא טבעית. כמו בני אדם ובעלי-חיים החפֵצים תמיד בחיים ולא במוות. אמנם ישנם יחידים שמוכנים לשלוח יד בנפשם ולאבד את חייהם, אבל הם מתי מספר, ומעשיהם מנוגדים לנטייה הטבעית. גם בישראל ישנם כאלה שסרו מאחרי ה' בניגוד לטבעם, אך אלו בטלה דעתם לגבי כל אדם, והם אינם מוכיחים על הטבע האמיתי של היהודי.
אם כן, הברית אכן לעולם לא תופר, אבל אין זה עומד בסתירה לבחירה החופשית של בני ישראל הבוחרים מטבעם להישאר דבוקים בקדוש-ברוך-הוא ולחיות תחת הנהגתו, ולא לבחור נגד טבעם. ולכן, לאותם מתי-מעט שלא הולכים על-פי טבעם, התורה אומרת את הקללות, כי גם לאלו התורה מתייחסת בשפה שלהם, והעיקר - שלא יעזבו את ה'.
ויקרא, פרק כ”ו, פסוק מ”ד. ↩