מדוד או לא?
בתיאורו של בלעם את מחנה ישראל ומספרם, אנו מוצאים סוג של סתירה. מצד אחד, הוא מעצים מאוד את מספרם של בני ישראל באומרו "מי מנה עפר יעקב?", ובכך הוא רוצה לומר שהאומה היהודית איננה ניתנת כלל להיות בגדר של ספירה ומניין, כשם שאין יכולת כלל למנות את כל העפר שבעולם. אך מצד שני, עצם העובדה שהוא משתמש בתיאור של "עפר" - שהוא דבר גשמי ומדוד, וכן השימוש במילה "מספר", המורה בסופו של דבר על מדידה והגבלה, נראים לכאורה כסתירה. כיצד דבר זה מתיישב, אפוא, עם העובדה שבני ישראל אינם כלל בגדר של מניין?
ברכת ה'
הסיבה לקונפליקט הזה שבפסוק, היא בגלל שהוא אכן קיים גם במציאות. בני ישראל מצד עצמם הם מדודים ומוגבלים, הם חיים בעולם גשמי ומוגבל, ונשמותיהם שלהם אף התלבשו בגופים גשמיים ומדודים. לכאורה, במצב שכזה, לא אמור להיות ריבוי יוצא מגדר הרגיל במספרם של בני ישראל, ובוודאי שלא יכול להיות ריבוי "ככוכבי השמים וכחול אשר על שפת הים"1.
כל זה הוא מצד בני ישראל עצמם, אך מצד הקב"ה, הרי אין שום הגבלה שתוכל להגביל את ברכתו והשפעתו. וממילא, השפע היורד מלמעלה בכוחו של הקב"ה, מגיע גם למטה, לעולמנו הגשמי, בצורה בלתי מוגבלת.
על פי זה מובנת גם הסתירה שבפסוק: מצד אחד, אכן ישנה מדידה ומספר בבני ישראל, וזאת מצד היותם מלובשים בגוף גשמי בעולם גשמי, אך מצד ברכתו של הקב"ה, שממשיכה בהם מכוחו שהוא בלי גבול ותכלית, יכול להיות גם מספרם כאן למטה באופן בלתי מדוד ובלתי מוגבל.
מצוות בעפר
כיצד היא הדרך בה האדם יכול לקבל את ברכתו הבלתי מוגבלת של הקב"ה? על כך נאמר בפסוק: "מי מנה עפר יעקב", ופירשו על כך חכמינו2: "מי יוכל למנות מצוות שהן [ישראל] עושין בעפר" (מצוות שנעשות בעפר עצמו, כמו: "ומן העפר אשר יהיה בקרקע המשכן ייקח הכהן ונתן אל המים"3 [מֵי סוטה], או הקשורות לעבודת האדמה, ולמשל: "לא תחרוש בשור ובחמור יחדיו"4, "לא תזרע כרמך כלאיים"5, ועוד). כלומר, שעל ידי זה שבני ישראל מקיימים את המצוות במעשה בפועל (בעפר, באדמה), הרי הם ממשיכים את ברכתו של הקב"ה, וזאת מכיוון שהמצוות הן רצונו של ה', והרצון הוא החלק הפנימי ביותר שבאדם, וממילא מובן שגם למעלה, הרצון הוא הדרגה הגבוהה ביותר באלוקות, הדרגה בה האור האלוקי אינו מדוד ומוגבל כלל, והמשכתו של אור זה היא על ידי קיום הרצון האלוקי - עשיית המצוות בפועל ממש, ומתוך שמחה של מצוה6.