דרשה
לשבת

החגיגה נגמרת

לבלק 'נשבר' סופית. הפרה איננה נותנת חלב, ומפיו של בלעם כבר לא תצא קללה על עם ישראל. הוא משלח את בלעם לביתו ברוגז עצום. ואילו בלעם, חוזר ואומר לו את אשר אמר לו כבר בתחילה¹: "הלא גם אל מלאכיך אשר שלחת אליי - דיברתי לאמֹר: אם יִתן לי בלק מלוא ביתו כסף וזהב - לא אוכל לעבור את פי ה', לעשות טובה או רעה מלִבי. אשר ידבר ה' - אותו אדבר".

אך לפני שבלעם הולך לדרכו באופן סופי, הוא מנבא עוד חזון אחד, חזון אחרית הימים. הוא עובר אומה אחר אומה ומתאר את אשר יעשו לה בני ישראל באחרית הימים. בהגיעו לעמלק, הוא נוקט לשון חריפה ביותר: "אחריתו עדי אובד". אך הרי לכאורה, לעתיד לבוא כל האומות שהציקו לישראל יֹאבדו מן העולם, ומה מיוחד דווקא בעמלק?

עמלק ומצרים

מוסבר במפרשים², שמכיוון שעמלק היה הראשון לתקוף את ישראל אחרי יציאתם ממצרים, הוא יֹאבד לגמרי מכל וכל³, שלא כשאר האומות שיֹאבדו רק במקצתם או ברובם, אך לא לגמרי.

בחסידות מבואר⁴, שעמלק רומז על קליפת טומאה קשה ביותר, שהדבר הקשה שבה הוא עובדת חוצפתה - "יודע את ריבונו, ומכוון למרוד בו"⁵, עמלק גורם לכך שגם אם האדם מבין שאלוקות היא דבר טוב ונכון, הרי שיחשוב שאין מה להתלהב מכך, ואין מה להוריד את העובדה הזו למעשה בפועל, או לעורר מכך רגש של אהבה לה', ודי לו לאדם בידיעה שאלוקות היא דבר טוב; אין צורך להיסחף מעבר לכך. בכך קליפת עמלק קשה יותר משאר הקליפות. לדוגמא, בקליפת מצרים, אומר פרעה: "לא ידעתי את ה'"⁶. כלומר, הוא אינו סר למרותו של הקב"ה כיוון שהוא אינו מכיר אותו, ולכן אינו רואה בו סמכות. אך אילו הוא היה פרעה מכיר ויודע את ה', הרי שהיה שב מדרכו. לעומת זאת, עמלק הוא הקליפה הקשה ביותר, כי הגם שהוא מכיר במציאותו של הקב"ה, הוא אינו מוכן לחזור בו מדרכו הרעה (ולכן, בחוצפתו הרבה, העז עמלק לצאת למלחמה נגד בני ישראל למרות שראה את כל הניסים שעשה להם הקב"ה⁷).

מלחמת עמלק

הסכנה הגדולה ביותר האורבת לאדם בעבודתו, היא לא רגש האהבה להבלי העולם; זאת ניתן לבטל בהוכחה ניצחת שתבוא במוקדם או במאוחר, שאלוקות היא דבר הראוי הרבה יותר לאהבה, כיוון שהיא באמת דבר טוב יותר מכל ענייני העולם. הסכנה הגדולה באה דווקא מכיוונה של הקרירות. האדם יכול להכיר ולדעת את ה', אך מצד הקרירות הגדולה בה הוא שרוי (שהיא קליפת עמלק, שעליו נאמר⁸: "אשר קרך", מלשון קרירות⁹) - הדבר אינו מביא לשום תוצאה של ממש. בזאת יש להילחם מלחמת חורמה, ולאבד את העמלק הפנימי הזה עד סופו המר, מבלי להשאיר לו שריד¹⁰.

1. במדבר, פרק כ"ד, פסוקים י"ב-י"ג. ↩

2. ספורנו בפירושו לבמדבר, פרק כ"ד, פסוק כ'. וראה גם רש"י שם (וראה 'ליקוטי שיחות', חלק כ"ח, עמוד 171-169). ↩

3. וכן הכִתים שהשלימו חורבנן של ישראל, יאבדו לגמרי, ועליהם אמר בלעם (במדבר, פרק כ"ד, פסוק כ"ד): "וגם הוא עדי אובד" (ספורנו שם). ↩

4. 'תורה אור', פרשת תצוה (פרשת זכור), דף פ"ה, ב'-ג'. מאמר דיבור-המתחיל "זכור", בספר המאמרים קונטרסים, חלק ב' (לאדמו"ר הריי"צ), עמוד 570 ואילך. וראה גם מאמר דיבור-המתחיל "זכור" תשי"ח, 'תורת מנחם', חלק כ"ב, עמוד 87 ואילך. ↩

5. ספרא, ויקרא, פרק כ"ו, פסוק י"ד. ↩

6. שמות, פרק ה', פסוק ב'. ↩

7. 'תורה אור', פרשת תצוה (פרשת זכור), דף פ"ה, ב' (וראה שם בנוגע לפרעה). ↩

8. דברים, פרק כ"ה, פסוק י"ח. ↩

9. מדרש תנחומא, פרשת כי תצא, סימן ט'. רש"י לדברים, פרק כ"ה, פסוק י"ח. וראה 'ליקוטי תורה', דרושים לשמיני עצרת, דף פ"ז, ג'. ↩

10. 'דרך מצוותיך' (לאדמו"ר הצמח צדק), מצוַת זכירת ומחיית עמלק, דף צ"ד, א' ואילך (וראה מאמרי אדמו"ר הזקן - תקס"ה, עמוד שפ"א ואילך. מאמר 'זכור' תשי"ח שבהערה 83). ↩