דרשה
לשבת

דווקא עפר

כשבלעם רוצה לתאר את מספרם העצום של בני ישראל, הוא ממשיל אותם לעפר: כשם שאת העפר לא ניתן לספור, כך מספרם של בני ישראל אינו מדיד כלל. מצינו בתורה, שהקדוש-ברוך-הוא מבטיח לאברהם שזרעו יהיה כה רב, כמו ה"חול אשר על שפת הים"¹. ועל דרך זה מצינו אף בנבואתו של הושע²: "והיה מספר בני ישראל כחול הים אשר לא יימד ולא ייספר". מדוע אם כן בפרשתנו, התורה מדמה את מספר בני ישראל דווקא לעפר ולא לחול?

חכמינו מסבירים³, שבלעם מכוון כאן על ריבוי המצוות שבני ישראל מקיימים בעפר (כגון לקט שכחה ופאה וכדומה), ולכן ננקט כאן בדווקא הלשון "עפר".

פירוד ואחדות

בין העפר לחול הים ישנו הבדל יסודי מאוד. בעוד שהעפר מופיע בצורה גושית וחלקיקיו הם מחוברים, חול הים הוא מפוזר ומפורד וכל גרגיר בו הוא בפני עצמו. הסיבה לכך היא, מכיוון שעל חול הים עוברים מֵי הים בצורה תדירה, ושואבים מהם כל חומר שיכול לגרום להם להידבק, וממילא אין מה שיחבר בין גרגירי החול על שפת הים, שעומדים ונשארים במצבם הגולמי. לעומת זאת, בעפר הארץ ישנו עניין ההתחברות וההתאחדות, וגרגירי האדמה אינם נפרדים לגמרי זה מזה, אלא מחוברים (בגושים גדולים או קטנים) ומאוחדים זה עם זה.

לפי זה מובן מדוע בני ישראל כאן נמשלו דווקא לעפר: נכון הדבר שמספרו של חול הים הוא עצום, ואינו ניתן להימנות בידי בשר ודם, אך מכל מקום, מכיוון שגרגירי החול מופרדים זה מזה, הרי שייכת בהם מציאות של ספירה (אילו היה הדבר אפשרי ומספרם היה קטן יותר). מה שאין כן העפר, שהוא דבוק כגוש אחד, הרי באופן זה "לפני אחד מה אתה סופר?"⁴, כאשר ישנה מציאות אחת ללא חלקים ופרטים ניכרים, מה יש לספור? ולכן דווקא בעפר מתבטאת לא רק העובדה שמספרם של בני ישראל הוא רב, אלא שהם אינם בגדר מניין כלל וכלל בשל כך⁵.

אחד ויחיד

ההוראה מכך היא: יכול האדם לחשוב שדבר מסוים הוא גדול וחשוב דווקא מחמת הפירוד שבו וריבוי הפרטים שיש בו, אך האמת היא, שהגדולה האמיתית היא דווקא בדבר שהוא מאוחד לגמרי וללא שום התחלקות, שעובדה זו גורמת שהדבר ההוא יהיה מעל לגדר של חילוקים ופרטים, וממילא אף נעלה מהם. זוהי הסיבה שבקדושה יש מעלה עצומה על ענייני העולם: ספירות הקדושה הן מאוחדות לגמרי, כיוון שאין דבר שהוא חוץ ונפרד - חס ושלום - מהקב"ה, אך הספירות של הסטרא אחרא מחשיבות את עצמן למציאות נפרדת כביכול, ולכן הן נקראו בזוהר⁶ "טורי דפרודא" [הרים של פירוד], וזהו השקר האמיתי, כיוון שבמקום שאור הקדושה מאיר בו, אין מקום למציאות אחרת ונפרדת, אלא הכל הוא באחדות גמורה.

1. ראה בראשית, פרק כ"ב, פסוק י"ז. ↩

2. הושע, פרק ב', פסוק א'. ↩

3. במדבר רבה, פרשה כ', פיסקא י"ט. ילקוט שמעוני, פרשת בלק, רמז תשס"ו. ↩

4. ספר יצירה, פרק א', משנה ז'. ↩

5. לפי 'ליקוטי תורה', פרשת בלק, דף ס"ז, ד'; ס"ח, א' ואילך. שם, דף ס"ח, ג' ואילך. (וראה שם, דף ס"ח, א'-ב', בנוגע למצוַת תלמוד תורה, ש'עפר' שאין לו מספר כלל, הוא בבחינת תלמוד תורה, אך המצוות הן בבחינת התחלקות, והן בגדר מספר (אך לא מספר ממש, רק בגדר ובחינת מספר), בדומה לגרגירי החול. עיין שם, וראה גם 'ליקוטי תורה', פרשת במדבר, דף ו', א'). ↩

6. חלק א', דף קנ"ח, עמוד א'. ועוד. ↩