חזרה על המובן מאליו?!
גם בפרשת 'בחוקותי' וגם בפרשת 'כי-תבוא' יש שורה ארוכה של אלות וקללות על מי שיָּפֵר את ברית ישראל עִם הקדוש-ברוך-הוא. עם זאת, בפרשתנו התורה חוזרת ואומרת:
"… פֶּן יֵשׁ בָּכֶם שֹׁרֶשׁ פֹּרֶה רֹאשׁ וְלַעֲנָה. וְהָיָה בְּשָׁמְעוֹ אֶת דִּבְרֵי הָאָלָה הַזֹּאת, וְהִתְבָּרֵךְ בִּלְבָבוֹ לֵאמֹר שָׁלוֹם יִהְיֶה לִּי כִּי בִּשְׁרִרוּת לִבִּי אֵלֵךְ, לְמַעַן סְפוֹת הָרָוָה אֶת הַצְּמֵאָה. לֹא יֹאבֶה ה' סְלֹחַ לוֹ, כִּי אָז יֶעְשַׁן אַף ה' וְקִנְאָתוֹ בָּאִישׁ הַהוּא וְרָבְצָה בּוֹ כָּל הָאָלָה הַכְּתוּבָה בַּסֵּפֶר הַזֶּה, וּמָחָה ה' אֶת שְׁמוֹ מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם"1.
ונשאלת השאלה:
מה הצורך לחזור על המובן מאליו, ולומר כי מי שיתעלם מדברי האלה, לא יאבה ה' לסלוח לו?
וגם דרוש ביאור, מה פירוש המילים "לְמַעַן סְפוֹת הָרָוָה אֶת הַצְּמֵאָה"?
הרשע שמצפה לשפע
להבהרת הדברים, יש להקדים כי הברית שבפרשת 'בחוקותי' באה בעקבות הגאולה שהקדוש-ברוך-הוא גאל אותנו ממצרים כעָם, והברית שבה מדובר בפרשתנו, היא כנגד העובדה שהקדוש-ברוך-הוא נתן לנו את הארץ כעָם. יכול אדם לומר: אם ישראל כעָם ישמרו את מצוות ה' וילכו בדרכיו, הרי גם אם אהיה רשע, עדיין אזכה בשפע הטוב ביחד עם כל העם, שכן בני ישראל נגאלו כעָם, וגם דברי הברית כנגד הכניסה לארץ - נכרתו מול כל ישראל כעָם.
הרווה והצמא
וכך מתפרש הפסוק: האדם עשוי לחשוב "שָׁלוֹם יִהְיֶה לִּי", גם אם "בִּשְׁרִרוּת לִבִּי אֵלֵךְ". אני יכול ליהנות מכל העולמות. גם לעשות כרצוני, וגם ליהנות מהשכר שיזכו לו ישראל. כיצד? - "לְמַעַן סְפוֹת הָרָוָה אֶת הַצְּמֵאָה". כמו שתי שדות, שאת אחת מהן השקו היטב - והשנייה יבשה. כשיבוא בעל-השדה להשקות את שדהו היבשה, גם חברתה הרווה תיהנה מן השפע ומן המים, למרות שאין הכוונה להשקות את הרווה.
כך חושב הכופר ואומר בליבו - ביחד עם השפע שייתן הקדוש-ברוך-הוא לכל ישראל, בוודאי שאתברך גם אני.
על כך אמר משה: "וְהִבְדִּילוֹ ה' לְרָעָה מִכֹּל שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל, כְּכֹל אָלוֹת הַבְּרִית הַכְּתוּבָה בְּסֵפֶר הַתּוֹרָה הַזֶּה" - גם בזמן שכל ישראל יזכו לשפע טובה, הרשע יישאר צמא.
דברים, פרק כ”ט, פסוקים י”ז - י”ט. ↩