מה עניין ערכין לתוכחה?
בפרשת "בחוקותי" באים בהרחבה דברי ה' אל בני ישראל אודות שמירת מצוותיו, והדברים הטובים שמובטחים להם על כך, וכן דברי ה' אודות הדברים הלא טובים שעלולים לבוא על בני ישראל אם לא ישמרו את המצוות.
לאחר מכן, באים דיני 'ערכין', והתורה מפרטת מהו הסכום שצריך להביא מי שאומר שהוא מתחייב לתרום לבית המקדש סכום השווה לערכו של אדם מסוים.
ונשאלת השאלה:
מדוע דיני 'ערכין' באים רק בסוף הפרשה, רק לאחר כל הברכות והתוכחות? מדוע לא יבואו הלכות אלו בתחילת הפרשה, כך שכל הנאמר בהמשך הפרשה, יחול גם על מצוות אלה?
שאלה נוספת עולה מתוך לשון הכתוב: "אִישׁ כִּי יַפְלִא נֶדֶר בְּעֶרְכְּךָ"1. למעשה, התורה קובעת ערך קבוע לכל אדם לפי גילו2, ואין זה הערך האמיתי של האדם. אם כן, מדוע התורה אומרת "בערכך", כאילו מדובר על הערך האמיתי של האדם?
חורבן ובניין
המענה על השאלה הראשונה, מתחלק לשניים:
ההסבר הראשון הוא, שכל ספר "ויקרא" הוא ספר העוסק בכוהנים ובבית-המקדש (ולכן הוא מכונה בפי חכמינו זיכרונם לברכה בשם "תורת כהנים"), ולכן, דווקא בסופו באה האזהרה על הגלות וחורבן בית המקדש, אם בני ישראל לא ישמרו את המצוות.
ואולם, לקראת סוף הספר, ולפני שיסיים הכתוב לעסוק בתורת כהנים, מצרֶפת התורה גם את הדינים של הערכים שקשורים להקדשת נדבה לצורך בדק בית-המקדש.
ההסבר השני הוא, שהתוכחות נאמרו מיד לאחר דיני שמיטה ויובל, כי התורה החמירה במצוות אלה, וגלוי וידוע לקדוש-ברוך-הוא שבני ישראל לא ישמרו את המצוות הללו כראוי, ולכן יֵצאו לגלוּת3. בהמשך לדיני היובל וכחלק מהם, באים גם דיני המקדיש שדה אחוזה4 או שדה מִקְנָה5. ולכן, מיד לאחר פסוקי התוכחה שנאמרים בצמוד ליובל, התורה חוזרת לדיני ההֶקְדֵּשׁוֹת.
כמו הערך האמיתי
המענה על השאלה השנייה הוא, שאכן הערך של האדם הוא ערך קבוע, ואינו מתייחס אל האדם המסוים, אלא הוא שווה אצל כל האנשים.
ועם זאת, מאחר ובני ישראל קיבלו עליהם את הערכים האלה ואת השווי הזה, הרי נחשב הדבר כאילו זהו הערך האמיתי של האדם.
וכשם שראינו את מימוש הקללות שבתורה בגלות הארוכה, כן נזכה לראות בקרוב ממש את התממשות הברכות של התורה - "וְנָתַתִּי שָׁלוֹם בָּאָרֶץ, וּשְׁכַבְתֶּם וְאֵין מַחֲרִיד"6.

