דרשה
לשבת

רק פסוק אחד של נחמה?!

הרמב”ן¹ מפרש, כי הקללות האמורות בפרשתנו, פרשת “בחוקותי”, מדברות על גלות בית ראשון, ואילו הקללות המופיעות בפרשת “כי-תבוא” מדברות על גלות בית שני.

ירמיהו היה נביא החורבן והגלות של הבית הראשון. למרות נבואותיו הקשות, השאיר ירמיהו פתח לתקווה, ואף התנבא שגלות בבל תימשך שבעים שנה, ולאחר-מכן בני ישראל יזכו לשוב לארצם.

ואולם בפרשתנו יש שורה ארוכה של צרות שעלולות לבוא על ישראל, למעט דברי נחמה קצרים: “וְאַף גַּם זֹאת בִּהְיוֹתָם בְּאֶרֶץ אֹיְבֵיהֶם, לֹא מְאַסְתִּים וְלֹא גְעַלְתִּים לְכַלֹּתָם לְהָפֵר בְּרִיתִי אִתָּם”². וגם בנחמה המועטת הזו, לא מוזכר מתי וכיצד יגאל הקדוש-ברוך-הוא את ישראל.

ונשאלת השאלה: אם מדובר על הגלות שלאחר חורבן הבית הראשון, מדוע הנחמה כל-כך קצרה, וכלל לא מוזכר בה שהגלות תסתיים אחרי שבעים שנה?

ההזדמנות הגדולה שהוחמצה

לשיטת הרמב”ן, ישנו קושי נוסף: בפרשתנו, נאמרו גם קללות שלא התקיימו בגלות בית-ראשון, כמו: “וַאֲבַדְתֶּם בַּגּוֹיִם, וְאָכְלָה אֶתְכֶם אֶרֶץ אֹיְבֵיכֶם”³, “וְהַנִּשְׁאָרִים בָּכֶם, יִמַּקּוּ בַּעֲוֹנָם בְּאַרְצֹת אֹיְבֵיכֶם"!

יתירה מכך, הרי כתוב במפורש: “וַהֲשִׁמּוֹתִי אֶת מִקְדְּשֵׁיכֶם"⁴, ומאחר שהכתוב מדבר בלשון רבים, מובן שהדברים מכוונים גם על חורבן הבית הראשון, וגם על חורבן הבית השני.

לכן נראה, ששתי הגלויות הן גלות אחת ארוכה, ובפרשתנו מדובר על שתיהן, אלא שלאחר גלות בבל, הקדוש-ברוך-הוא העניק לעם ישראל הזדמנות לשוב בתשובה. חלקים מעם ישראל עלו לארץ ישראל, ועם ישראל זכה לבניין הבית השני, כדי שיוכל לשוב בתשובה על אדמתו.

כך יש לפרש גם את הכתוב “וְהִתְוַדּוּ אֶת עֲוֹנָם וְאֶת עֲוֹן אֲבֹתָם”⁵, שהכוונה היא לדניאל⁶, לעזרא⁷ ולנחמיה⁸ שהתוודו על חטאתם. ואולם שאר העם לא עזב את החטא, אלא - "בְּמַעֲלָם אֲשֶׁר מָעֲלוּ בִי, וְאַף אֲשֶׁר הָלְכוּ עִמִּי בְּקֶרִי”.

למרבה הצער, עם ישראל לא ניצל את ההזדמנות שניתנה לו בימי הבית השני, והוסיף לחטוא וללכת אחרי הצדוקים, האפיקורסים והנוצרים. ובסופו של דבר, הבית נחרב והעם גלה בשנית, הפעם לגלות רומי.

קיצור - כדי למנוע ייאוש

וזהו החילוק הלשוני בין הנבואות: נבואותיו של ירמיהו, נאמרו ערב החורבן ואחריו, ולכן הן מתובלות בדברים של נחמה, כדי שהגולים לא יתייאשו לנוכח הצרות הבאות עליהם. משה, לעומת זאת, רוצה לחזק את ליבם של ישראל, על-מנת שלא יחטאו מלכתחילה. לכן הוא ממעט בנחמה, ומדגיש בעיקר את הקושי שיהיה בגלות.

מה גם שדבריו של משה מדברים גם על גלות רומי שנמשכת שנים ארוכות, ואילו היה מפרט את קיצה, הדבר היה רק מכניס עוד מורך וייאוש בליבם של ישראל.

יהי רצון, שנזכה לראות את הגאולה השלימה במהרה בימינו.

1. בפירושו לויקרא, פרק כ”ו, פסוק ל”ז. ↩

2. ויקרא, פרק כ”ו, פסוק מ”ד. ↩

3. שם, פסוקים ל”ח - ל"ט. ↩

4. שם, פסוק ל”א. ↩

5. שם, פסוק מ’. ↩

6. ראה “דניאל”, פרק ט’, פסוק ה’. ↩

7. בווידוי של עזרא הסופר, “עזרא”, פרק ט’, פסוקים ה’-ט”ו. ↩

8. ראה “נחמיה”, פרק א’, פסוקים ד’-ז’. ↩