דרשה
לשבת

השתהות מכוונת

בסיום פרשתנו, התורה מספרת כיצד לאחר שאברהם קיים את ציווי ה' למול את עצמו, הוא מל את ישמעאל בנו ואת שאר הזכרים במשפחתו ובאנשי ביתו עד לאחרון בני העבדים והשפחות.

קשה להפריז בחשיבותה של מצוות ברית המילה. היא אחת המצוות הנחשבות ביותר, ואות הברית שכרת הקדוש-ברוך-הוא עם אברהם אבינו וצאצאיו עד סוף כל הדורות. כאז כן היום, יהודים בכל העולם מקיימים את המצווה הבסיסית והכל-כך חשובה הזו - בחביבות מיוחדת.

שואלים על כך גדולי ישראל הראשונים¹: מדוע אברהם אבינו לא מל את עצמו לפני שנצטווה על כך על-ידי הקדוש-ברוך-הוא, הרי ידוע שהאבות קיימו את כל המצוות גם לפני מתן-תורה בהר סיני?²

הסרת עורלת הלב

כדי לענות על השאלה הזו, ננסה לעמוד על המשמעות הרוחנית של מצוות המילה והסרת העורלה.

בחומש דברים, נאמרו שני פסוקים העוסקים בפן הרוחני-נפשי של מצוות המילה. הראשון³ עוסק בציווי לבני ישראל להסיר את העורלה הרוחנית שלהם - "ומלתם את ערלת לבבכם, וערפכם לא תקשו עוד". ואילו הפסוק השני⁴ אומר, שהקדוש-ברוך-הוא - הוא המל את לבבות בני ישראל - "ומל ה' אלוקיך את לבבך ואת לבב זרעך".

עורלת הלב היא האנוכיות והעצלות האוטמות את הרגש לענייני קדושה, ומונעות את האדם מעבודת ה' כפי שהוא באמת יכול להגיע אליה. ובעבודה של הסרת העורלה הזו, יש שני שלבים. הראשון הוא עבודת האדם להסיר את "העורלה הגסה" ולהיות יותר אכפתי. בשלב השני, הקדוש-ברוך-הוא בעצמו מל, כביכול, את "העורלה הדקה" ומכשיר את הלב להיות זה שיוצר את הקשר בין הגוף לעניינים הרוחניים והאלוקיים, תהליך שיושלם לעתיד לבוא, בביאת המשיח.

שאיפה לשלב השני

אברהם אבינו קיים את כל מצוות התורה, כך שהתגלתה אצלו המשמעות הפנימית והרוחנית של כל מצוה. לפני ציווי ה' על העברת העורלה הגשמית, אברהם מל את עצמו ברוחניות, כלומר עסק בהסרת עורלת הלב. לכן הוא לא מל את עצמו לפני הציווי, וזאת מתוך שאיפה להגיע לשלב השני, הנעלה יותר, בו הקדוש-ברוך-הוא בעצמו מעניק לו כוחות להסיר את עורלת הלב. אחרי הציווי המיוחד שקיבל מהקדוש-ברוך-הוא בעצמו, ובכוח ציווי זה, זכה אברהם להגיע לדרגה השנייה והנעלית במילת הלב.

1. פירוש הריב"א, סוף פרשת לך-לך. ↩

2. תלמוד בבלי, מסכת יומא, דף כ"ח, עמוד ב'. ↩

3. דברים, פרק י', פסוק ט"ז. ↩

4. דברים, פרק ל', פסוק ו'. ↩