רק החל ממתן-תורה
פרשתנו פותחת בתשובת הקדוש-ברוך-הוא לשאלת משה רבינו בסוף הפרשה הקודמת: "למה הרעותה לעם הזה?".
למעשה, ה' אומר למשה, שהגלות היא חלק מהחזון האלוקי שנפרשׂ בפני האבות, ומדובר בשלב הכרחי כדי להגיע למטרה הנעלית של הוצאת עם ישראל מהשעבוד והסבל. בהתאם להבטחה: "ולקחתי אתכם לי לעם, ואני אהיה לכם לאלוקים1". הבטחה שמימושה הוא במתן התורה, וההגעה אל ארץ אבותיהם, אליה יבואו בני ישראל לאחר מאות שנים בגלות מצרים.
גם שאלת ההמשך של משה, "למה זה שלחתני", לא נותרת ללא מענה. האלוקים מסביר לו, כי הבחירה דווקא בו, מכוונת כלפי עוצמת ההתגלות בה הוא מעולם לא נחשף אל מול בן-אנוש, אפילו לא בפני האבות הקדושים, אברהם, יצחק ויעקב.
האבות, על אף מעלותיו הרבות של כל אחד מהם, לא זכו להארה אלוקית כה נשגבת, והטעם לכך לפי החסידות הוא2, מפני שהעולם הגשמי והשפל מבחינה רוחנית, עדיין לא היה מוכן לספוג אלוקות ברמה כה גבוהה. הדבר מתאפשר רק לאחר מתן-תורה, באמצעות השינוי שמתרחש בעולם מאז, באמצעות אור התורה והמצוות.
סגולות האבות
אלא שעל ההסבר הזה, נשאלת השאלה:
הרי האבות הקדושים "קיימו את כל התורה עד שלא ניתנה"3. ואם כן, מדוע דווקא משה נבחר להיות זה שהתורה תינתן על ידו, ובכך תתאפשר המשכת השפע הרוחני הנעלה אל העולם הגשמי הנחוּת?
להבהרת הדברים יותר לעומק, יש להקדים מה מייצגים האבות, ומה מסמל משה רבינו.
אברהם מְכוּנֶה "אברהם אוהבי"4, כי הוא נושא את ה'דגל' של עבודת ה' במידת החסד והאהבה. לכן השפעתו לזולת הייתה בדרך של נתינה והתמסרות. השפעתו של אברהם הייתה באמצעות עבודתו את ה' בדבֵיקות ובחשק גדול. יצחק אבינו, לעומת זאת, התמקד בקיום התורה ועשיית המצוות ביראה, הקשורה במידת הגבורה.
עבד ה'
ואילו משה רבינו, מזוהה עם האמירה "ונחנו מה"5, בה הוא מייחס לעצמו חוסר חשיבות מוחלט. שכן משה הוא המייצג המובהק של מידת הענווה והביטול המוחלט כלפי הקדוש-ברוך-הוא. משה רבינו איננו מוּכר בזכות עבודת ה' בסגנונו האישי המיוחד, אלא בהתבטלות שלו אל מול הבורא.
לכן דווקא משה נבחר להיות מי שעל-ידו תינתן התורה בהר סיני. שכן, זו מהות ההשפעה והחידוש של מתן-תורה על העולם הזה הגשמי. לגַלוֹת שכל ההעלם וההסתר של העולם, בטל ומבוטל כלפי מקורו - אורו האינסופי של ה', הבורא יתברך.