לשם מה ההקדמה?
רגע לפני שהקדוש-ברוך-הוא שלח את משה פעם נוספת אל הארמון המלכותי כדי להזהיר את פרעה לקראת מכות על ארץ מצרים, משה קיבל מאת ה' הוראות מדויקות כיצד לבצע 'מופת' שיוכיח למלך מצרים את רצינות הדברים. האלוקים הורה למשה ואהרן, להשליך את המטה שברשותם ארצה - והוא יהפוך לנחש.
ואכן, אהרן זורק את המטה אל הקרקע והוא הופך לנחש. פרעה בתגובה מוסיף ללגלג על האחים, וקורא לחרטומים להראות את כוחם בכישוף, אך מטה אהרן בולע את הנחשים שנוצרו ממטות החרטומים, ובכך הוא מוכיח את עליונותו עליהם.
לכאורה, הסיפור תמוה ביותר. מדוע היה צורך כלשהו לבצע מופת בפני פרעה, לאחר שהלה הפגין זלזול מוחלט במשה ואהרן, וכפר בקיומו של אלוקים בפרשה הקודמת?1 ולמה ה' לא החל להכות את מצרים בעשרת המכות, מיד אחרי אותו אירוע?
הצהרה אלוקית עקרונית
אם נשים לב, נגלה שמיקומו של האירוע המדובר, על ציר הזמן, הוא כאשר בני ישראל חשו שמצבם הוא בשפל המדרגה. לאחר שנות גלות כה מרה, דווקא ביאת משה לפרעה החמירה את עול השעבוד. עם ישראל אינו רואה ישועה באופק, ואף משה קורא אל ה' "למה הרעותה לעם הזה"2.
ואולם, מיד לאחר האירוע, הקדוש-ברוך-הוא מתחיל להראות את כוחו למצריים, באמצעות שרשרת אירועים מדהימה של שידוד מערכות הטבע - המים הופכים לדם, האור הופך לחושך - וכן הלאה.
אם כן, ברור שאות ומופת הנחש והמטות, טומן בחובו הצהרה אלוקית עקרונית, מעל ומעבר לקסם חד פעמי.
תחילת הנפילה המצרית
בעימות המתרחש בארמון פרעה, בין משה ואהרן לפרעה ולמכשפיו, אהרן הכהן מייצג את צד הקדושה, ומטהו מהווה ביטוי לכוח האלוקי הנובע מסדר השתלשלות הקדושה אל העולם. ואילו הנחש - התנין, מסמל את כוחות הקליפה3 וה'סטרא אחרא' (הצד האחר), ההפוך מצד הקדושה, ושמצרים היא המייצג המובהק שלו4.
כאשר אהרן משליך את מטהו והמטה הופך לנחש, הוא רומז לכך שגם מצרים ועוצמתה, כביכול, היא מציאות חסרת חשיבות כשלעצמה, שלאמיתו של דבר, יונקת את חיותה מצד הקדושה.
כאשר התגובה מן הצד המצרי, היא הפיכת מטות החרטומים לנחשים, מגיעה התשובה האלוקית המוחצת. המטות נבלעים בידי 'מטה האלוקים' ונעלמים. מכאן מוכחת שוב האמת האלוקית בצורה חד משמעית.
זו ההקדמה הראויה לעשרת המכות, כי היא מייצגת את תחילת הנפילה והסדק הכללי באלטרנטיבה האידאולוגית שהציגו המצרים. בהמשך, הגיעו המכות שמסמלות את העיוותים הנקודתיים באורח החיים ובתפיסת העולם המצרית, עד לשיא בגאולת ישראל ובקריעת ים-סוף, כאשר "וידעו מצרים כי אני ה', בהִכבדי בפרעה ברכבו ובפרשיו"5.