מדוע צריך נס נוסף?
לאחר שהאדמה פצתה את פיה ובלעה את דתן ואבירם, והאש יצאה מן השמים ושרפה את 250 מקטירי הקטורת, נראה כי הוכח מעל לכל ספק שמשה צדק בכל דבריו, ואכן דווקא שבט לוי נבחר על ידי הקדוש-ברוך-הוא לשרת בקודש, ודווקא אהרן הוא זה שנבחר מהשמים להיות הכהן הגדול.
ונשאלת השאלה: אם כן, מדוע היה צורך בנס נוסף כדי להוכיח את הדברים, ולשם מה נועד הציווי "דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְקַח מֵאִתָּם מַטֶּה מַטֶּה לְבֵית אָב… וְהָיָה הָאִישׁ אֲשֶׁר אֶבְחַר בּוֹ מַטֵּהוּ יִפְרָח, וַהֲשִׁכֹּתִי מֵעָלַי אֶת תְּלֻנּוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר הֵם מַלִּינִם עֲלֵיכֶם"1? האם הניסים הראשונים לא הספיקו?
החשש של בני ישראל
ההסבר הוא, שאכן מפשט הפסוקים עולה, כי האש ששרפה את 250 מקטירי הקטורת, לא היה די בה כדי לשכנע את בני ישראל ששבט לוי ואהרן הכהן בראשם, הם אלו שנבחרו לשרת בקודש. בני ישראל עדיין סברו שאהרן ומשה הערימו על קורח ועדתו, וגרמו להם להקטיר "אש זרה", ולכן הם מתו, כפי שמתו נדב ואביהוא, ולא בגלל שתלונתם לא הייתה נכונה.
הוכחה כפולה
לכן נצרכו ישראל לנס נוסף. הנשיאים של כל שבט, נתנו איש איש את מטהו, וגם אהרן נתן את מטהו מטעם שבט לוי. בדרך נס, נותרו כל המטות יבשים, מלבד מטהו של אהרן שפרח, ככתוב - "וַיְהִי מִמָּחֳרָת, וַיָּבֹא מֹשֶׁה אֶל אֹהֶל הָעֵדוּת וְהִנֵּה פָּרַח מַטֵּה אַהֲרֹן לְבֵית לֵוִי, וַיֹּצֵא פֶרַח וַיָּצֵץ צִיץ וַיִּגְמֹל שְׁקֵדִים". הדבר שימש ראָיה כפולה. גם הוכחה לבחירתם של הלויים מתוך כל שבטי ישראל לשרת בקודש, וגם אות על בחירתו של אהרן להיות הכהן הגדול.
"וַיָּצֵץ צִיץ" - רמז לבגדי הכהן הגדול, שהחשוב שבהם הוא הציץ. ומכאן שדווקא אהרן הוא הראוי ללבוש את בגדי הכהן הגדול.
"וַיִּגְמֹל שְׁקֵדִים" - רמז לכך שזרעו של אהרן נבחר לשמש בכהונה עד עולם. שקדן הוא מי שמתמיד בקביעות ולא זז מתלמודו. כך גם השקדים שפרחו על מטה אהרן, מורים על כך שהכהונה תתמיד בזרעו של אהרן לעולם2.
במדבר, פרק י”ז, פסוקים י”ז - כ’. ↩
אמנם, רש”י פירש: "ולמה שקדים? הוא הפרי הממהר להפריח מכל הפירות, אף המעורר על הכהונה פורענותו ממהרת לבוא". מחלוקת דומה ישְנה גם בהבנת הפסוקים בירמיה (פרק א', פסוקים י"א - י"ב): "וַיְהִי דְבַר ה' אֵלַי לֵאמֹר מָה אַתָּה רֹאֶה יִרְמְיָהוּ. וָאֹמַר מַקֵּל שָׁקֵד אֲנִי רֹאֶה, וַיֹּאמֶר ה' אֵלַי הֵיטַבְתָּ לִרְאוֹת, כִּי שֹׁקֵד אֲנִי עַל דְּבָרִי לַעֲשֹׂתוֹ". גם שם, לפי רש"י "שוקד" הוא לשון מהירות, ואילו האברבנאל פירש - לשון התמדה. ↩