הודאה בעלילה?
כאשר האחים מגלים שהגביע נמצא באמתחת בנימין, הם קורעים את בגדיהם ושבים לבית יוסף, שם הוא מטיח בהם: "מה המעשה הזה אשר עשיתם, הלוא ידעתם כי נחֵש ינחש איש אשר כמוני"1.
יהודה מגיב על ההאשמה החמורה. אולם, טענתו של יהודה תמוהה: במקום לומר ליוסף שזאת עלילה שפלה, הוא מודה שהם אכן חטאו, ורק מבקש לשחרר את בנימין למרות שהגביע נמצא באמתחתו, ומציע את עצמו כעבד במקום בנימין2. לכאורה, יהודה אמור לטעון בפני יוסף את הטענה שהם טענו בפני עבדוֹ - הרי ראית שהשבנו את הכסף שמצאנו בשקים, וכבר הוכחנו שאנחנו אנשים ישרים! מדוע, במקום זאת, יהודה מודה בפני יוסף על מעשה שהם לא עשו ככתוב וַיֹּאמֶר יְהוּדָה, מַה נֹּאמַר לַאדֹנִי, מַה נְּדַבֵּר, וּמַה נִּצְטַדָּק, הָאֱ-לֹהִים מָצָא אֶת עֲוֹן עֲבָדֶיךָ?
לקרוא בין השורות
אם נתבונן היטב בדברי יהודה, נגלה שלמעשה אין כאן הודאה בחטא. להיפך, מבין השורות עולה ביקורת קשה על התנהלותו של יוסף המנצל את מעמדו הרם כמושל מצרים כדי לטפול עליהם עלילות שווא.
יהודה אומר ליוסף3: "מה נאמר לאדונִי" - האם אנחנו יכולים להשיב כלפיך טענה שתתקבל? הרי אתה האדון השליט, ובגלל מעמדך תוכל לדחות כל טענה שנביא בפניך, אפילו אם הצדק עימנו. וזאת, כי כל טענה שנעלה כדי להוכיח את חפותנו, פירושה שהאשמה תלויה בך ובעבדיך, ואנחנו לא יכולים להעלות טיעון מסוג זה, כי בכל מקרה מעמדנו הנחוּת לא מאפשר לנו להטיח בך האשמות, אפילו אם הן נכונות.
הכל משמים
יהודה ממשיך וטוען באזני יוסף: אמנם יש קורטוב של אמת בדבריך ואכן חטאנו, אבל לא לך חטאנו ולא אתה גילית את עווננו, אלא - "האלוקים מצא את עוון עבדיך". חטאנו לפני עשרים ושתיים שנה כאשר מכרנו את אחינו לעבד, ועכשיו הקדוש-ברוך-הוא נפרע מאִתנו וגוזר עלינו להיות עבדים - 'מידה כנגד מידה' על מה שעשינו לאחינו.
ויהודה מסיים ואומר: "הננו עבדים לאדונִי, גם אנחנו גם אשר נמצא הגביע בידו". נראה שכך גזַר הקדוש-ברוך-הוא, שאנו - שחטאנו - נהיה לך עבדים, וגם בנימין אחינו - שלא היה אִתנו במכירה ולא חטא - יהיה עבד כמונו. ואם נדייק בדברי יהודה, נראה שהוא אכן לא מודה בגניבת הגביע. יהודה לא מכנה את בנימין שהגביע היה באמתחתו בשם "הגנב", אלא מכנהו כמי "אשר נמצא הגביע בידו". ללמדנו, כי כאמור, גם בעָמדו מול יוסף, יהודה למעשה לא הודה באשמת גניבת הגביע, ודבק בעמדתו כי מדובר בעלילה.