מחסנים ריקים
במהלך שבע שנות השובע, יוסף אוגר במחסנים מזון שישמש את מצרים בימי הרעב. את התבואה שצמחה בסמוך לערים, הוא מרכז אל תוך כל עיר ועיר בשווה, ואילו את התבואה שגדלה רחוק מן הערים - יוסף אוסף לאוצר המלך1.
שנות הרעב מתחילות - ולמרבה הפלא, בתוך זמן קצר המצרים צועקים לפרעה ללחם. ונשאלת השאלה: איך קרה שהתבואה שאספו המצריים נגמרה בתוך זמן קצר, ואילו התבואה שהייתה באוצרותיו של פרעה הספיקה לכל מצרים, וגם לארצות שסביבה, עוד זמן רב?
בדיוק לפי התוכנית
ברגע שהתחיל הרעב, העמים שגרו סביבות מצרים החלו לחפש אחר מקורות אוכל, ומהר מאוד הם הגיעו למצרים שהייתה מלאה במזון שנאגר בשנות השובע. המצרים תאבי הממון, ראו בכך הזדמנות עסקית, והחלו למכור מזון לכל המרבה במחיר. המצרים קיוו שגם בשנה הבאה ישוב הנילוס וירווה את ארץ מצרים, ולכן הם מכרו את כל התבואה שאספו במשך שבע שנות השובע.
שנה חלפה, והמצריים מצאו את עצמם באותה צרה כמו שכניהם מסביב, ופנו לפרעה שיושיע אותם. זו הייתה התוכנית של יוסף מלכתחילה. כך הוא נשאר היחיד שמשביר [מְסַפֵּק] תבואה גם למצרים עצמה וגם למדינות השכנות.
החלום מתגשם
בתוך כך, הרעב הגיע גם לארץ כנען. בתחילה לא ירדו בני יעקב למצרים בעצמם, אלא קנו תבואה מסוחרים שירדו מצרימה ורכשו שם מזון. בשלב הבא, יעקב פונה לבניו ושואל אותם: "למה תִּתְרָאוּ?"2. כלומר, למה תַראו את עצמכם כאילו אתם עשירים, ויכולים להרשות לעצמכם לקנות תבואה מהסוחרים ביוקר? רדו למצרים בעצמכם ותקנו תבואה בזול, ללא פערי תיווך!
בני יעקב לא רצו לרדת למצרים והם ירדו לשם בעל כורחם, כדי לקיים את ציוויו של אביהם. הדבר נרמז בדברי התורה: "וַיֵרדו אחי יוסף"3, ולא "וירדו בני יעקב". הכוונה בכך היא לומר לנו שהקדוש-ברוך-הוא סיבב את כל התהליך הזה כדי שאחיו של יוסף יבואו לפניו וישתחוו לו, בדיוק כפי שראה יוסף בחלומו - "והנה תסובינה אלומותיכם ותשתחוין לאלומתי"4.