דרשה
לשבת

חלק מהתוכנית האלוקית

יוסף מנסה לנחם ולעודד את אחיו. לשם כך הוא מוכיח להם שמכירתו למצרים הייתה חלק מתוכנית אלוקית גדולה: "אל תעצבו ואל יחר בעיניכם כי מכרתם אותי הנה, כי למחיה שלחני אלוקים לפניכם"¹. לכן, לא ראינו בשום מקום שהקדוש-ברוך-הוא או יעקב הוכיחו את האחים על חטאם.

עם זאת, לפי המקורות², גלות מצרים נגזרה על בני ישראל בעוון חטא מכירת יוסף. ולכאורה, אם מכירת יוסף הייתה תוכנית אלוקית, ואחֵי יוסף בכלל לא צריכים להצטער על כך, מדוע נגזר על בני ישראל שעבּוּד כה קשה כגלות מצרים?

הרצון והמעשה

נאמר בתלמוד³: "גדולה תשובה, שזדונות נעשות לו כזכויות". ונשאלת השאלה: איך ייתכן שעבירות שאדם עבר בזדון, ייהפכו לזכויות?

אחד ההסברים לכך הוא, שיש להפריד בין עצם מעשה החטא, לרצון של האדם שחטא. מעשה החטא עצמו, הוא כמו כל דבר שמתרחש בעולם - מאת הקדוש-ברוך-הוא וברצונו⁴, והיה קורה בכל אופן. והבחירה החופשית היא בעצם האם לבצע את הדבר האסור, או שהוא יתבצע בידי אחר.

כשאדם שב בתשובה, מתחרט על מעשיו ומקבל על עצמו להשתפר בעתיד, הוא נוטל את הרצון שגרם לו לעשות את החטא, ומתעל אותו למטרות חיוביות. כך יוצא שבזכות התשובה, כוח הרצון שהתחזק בפעולות החטא, משמש כעת את הקדושה⁵. הזדון שגרם לחטא, מצטרף עכשיו לחשבון הזכויות של השב בתשובה.

חומרתם של הרהורי עבירה

האחים שנאו את יוסף ורצו להרע לו. לכן הקדוש-ברוך-הוא גִלגל על ידם את מכירת יוסף למצרים, כדברי התלמוד⁶: "מגלגלין חובה על ידי חייב".

כשיוסף מנחם את האחים, הוא מסביר להם שהוא מצידו בכלל לא כועס עליהם על כל הצער שעבר עליו מאז שנמכר, שכן הקדוש-ברוך-הוא הוא זה שסיבב את ירידתו למצרים, ואם הם לא היו מוכרים אותו, ירידתו למצרים הייתה מתרחשת בכל מקרה, בלעדיהם.

עם זאת, האחים בהחלט חטאו, ואם לא חטאו במעשיהם - הרי חטאו בעצם הרצון והמחשבה לפגוע באחיהם. מחשבה ורצון אלו היו כל-כך חמורים, עד שבגינם נגזר על ישראל לסבול את אֵם כל הגלויות - גלות מצרים.

מכאן למדים אנו כמה חמורים "הרהורי עבירה", עליהם נאמר שהם "קשים מעבירה"⁷.

1. בראשית, פרק מ"ה, פסוק ה'. ↩

2. ראה אברבנאל לפרשת לך לך. ↩

3. תלמוד בבלי, מסכת יומא, דף פ"ו, עמוד ב'. ↩

4. ראה "צדקת הצדיק" לרבי צדוק הכהן מלובלין, אות מ'. ↩

5. ראה משלי, פרק י"ד, פסוק ד': "ורב תבואות בכוח שור". וראה "ליקוטי תורה" וראה גם "ליקוטי תורה" לרבי שניאור זלמן מליאדי, בעל התניא, פרשת האזינו, דף ע"ה, טור ב' (סוף אות ג'. וראה שם גם אות ד'). וראה גם זוהר, חלק א', דף קכ"ט, עמוד ב', בנוגע לעבודת בעלי התשובה. ↩

6. תלמוד בבלי, מסכת בבא בתרא, דף קי"ט, עמוד ב'. ↩

7. תלמוד בבלי, יומא דף כ"ט, עמוד ב'. ↩