מהכלא לארמון
מושא פרשת "מקץ", כמו פרשת "וישב" הקודמת לה, הוא יוסף הצדיק. יוסף עובר בחייו תהפוכות קיצוניות. הוא נולד ליעקב כבנה הבכור של אשתו האהובה רחל, לאחר שנים של ציפייה לפרי בטן - ויוסף הוא הבן האהוב על יעקב.
בהמשך, הקנאה של אחיו ביוסף, גורמת להם להורידו לבור ולמכור אותו לעבד במצרים. מאוחר יותר, הוא זוכה להצלחה בתפקידו כממונה בבית פוטיפר, אך מושלך לבית הסוהר בגלל עלילה. בסופו של דבר, פתרונו את חלומות השרים גורם לכך שכאשר פרעה חולם את חלומות הפרות והשיבולים ומחפש פותר, הוא מוצא את יוסף ומוציא אותו מבית הסוהר. יוסף פותר שהחלום מנבא שנות בצורת ורעב עולמי, ומציע לפרעה דרך להיערך כראוי לשנים הבאות.
פרעה מתפעל מהפתרון ומהאיש, מכריז: "הנמצא כזה, איש אשר רוח אלוקים בו… אין נבון וחכם כמוך"1, וממנה את יוסף ל'משנה למלך מצרים'.
התואר "אברך"
עם הכתרתו של יוסף ל'משנה למלך', מושיב אותו פרעה ב"מרכבת המשנה", והאנשים מסביב קוראים לפניו "אברך".
פרשני המקרא עומדים על משמעות המילה "אברך" ועל תוכן ההקשר שלה כאן. רש"י מסביר לפי תרגום אונקלוס את מצבו המעמדי של יוסף שהיה "אב-רך", כלומר אב למלך. כהסבר למילה השנייה, "רֵך", הוא מצטט את לשון הגמרא2 "לא ריכא ולא בר ריכא" (כלומר, "לא מלך ולא בן מלך". ומכאן ש"רֵך", בדומה ל"ריכא", פירושו "מלך"), אך רש"י מפרש שיוסף לא היה מלך ממש, אלא "אב למלך", שמשמעותו: חבר למלך3. רש"י מצטט פירוש נוסף, שלפיו המילה "אברך" היא מלשון "ברכיים", כלומר שהכל היו יוצאים ובאים תחת ידו של יוסף וכורעים ברך לפניו. בדומה לפירוש זה, מפרש ה'ספורנו' שהמילה "אברך" היא מהשורש "ברך", ומלמדת על רצון העם לחלוק ליוסף כבוד ולכרוע לו ברך.
חיבור והשפעה
בתורת החסידות, מפליגים במעלת יוסף וביכולת המיוחדת שניחן בה, הבאה לידי ביטוי בדרך עבודת ה' שלו. יוסף מחבר את עולמות הקדושה עם עולמנו הגשמי, ולכן הוא לא דוגל בהתבדלות והסתגרות בד' אמות של תורה ותפילה, אלא יוצא אל העולם, מתמנה ל'משנה למלך מצרים' ומציל את ארץ מצרים ואת העולם כולו מכליה.
עם זאת, יוסף נשאר בצדקותו גם בארץ מצרים הנחותה גשמית ורוחנית. הוא מקים משפחה יהודית, ומגדל בנים צדיקים ההולכים בדרכו וברוח שבה התחנך על ידי אביו יעקב.
זוהי המשמעות הפנימית של המילה "אברך":
'הברכה' היא כיפוף ראשו של ענף עץ ושתילתו מחדש בעומק הקרקע באופן שיוכל להצמיח עץ נוסף4. יוסף השפיע והמשיך ('הוריד') ברכה מעולמות עליונים לארץ הגשמית, ובארץ עצמה, למצרים, הנחותה שבארצות.
לפני קיום מצוה, אנחנו מברכים: "ברוך אתה ה'". והכוונה היא ליצוק בתוך פרט גשמי - ברכה אלוקית, וכך להעניק לעולם אור ומשמעות.