"גור אריה יהודה"
לפני הסתלקותו מן העולם, מכנס יעקב את בניו כדי לגלות להם את מועד קץ הגלות, ואת אירועי אחרית הימים. למעשה1, לפני שהוא מספיק לגלות להם את הקץ, מסתלקת ממנו שכינה, אך הוא מונה את מעלותיו וסגולותיו של כל אחד מבניו ומעניק לו ברכה.
הברכה ליהודה היא ללא ספק ברכה מיוחדת. יעקב מעלה על נס את גבורתו, ממשיל אותו לאריה מלך החיות, ומוסיף שהמלוכה וההנהגה לא תסור מצאצאיו, עד מלך המשיח2 שיהיה מצאצאי יהודה, ואחיו של יהודה וזרעם - בני השבטים - תמיד יחלקו לשבט יהודה כבוד והודאה.
מלחמה פנימית
הברכה כוללת גם את הביטוי "ידך בעורף אויביך", אותו מסבירים המפרשים כסמל לעוז ועוצמה בעת מלחמה. כאשר דוד מלך ישראל שהוא מזרע יהודה, היה לוחם באויביו, הם היו נסים על נפשם ומפנים לו את עורפם, ככתוב: "ואויבי תתה לי עורף"3.
בחסידות מוסבר הביטוי, כהוראה שעל כל אחד ואחת מאיתנו ללמוד מיהודה. נשמתנו האלוקית ירדה לעולם למציאות של מלחמה. היא נשלחה ממקורה בעולמות העליונים אל כבלי הגוף הגשמי בעולם התחתון, בו שורר העלם והסתר על האלוקות.
להפנות עורף לגשמיות
הנפש האלוקית נאבקת עם הנפש הבהמית על השליטה בגופו של היהודי. כמו שני מלכים שנלחמים על עיר, וכל אחד מהם רוצה להנהיג את העיר ואת תושביה כרצונו, כך שיהיו "סרים למשמעתו בכל אשר יגזור עליהם"4.
שתי הנפשות קיימות בכל אחד ואחת מאיתנו, וההתמודדות ביניהן בלתי נגמרת. אתגרים רוחניים בדמות פיתויים והבלי העולם קורצים לנו, וכדי להתגבר עליהם נדרשים כוחות רבים. את הכוחות הללו אנו שואבים מלימוד התורה וקיום המצוות המזינים את הנשמה.
אך לכולנו יש גם גוף גשמי, שאף הוא דורש מזון וטיפול, ובכך עוסקת ברכת יעקב ליהודה. האיחול הוא שגבורתו תעמוד לו והוא יְתַּקְשֵׁר עם "אויביו" - ענייני העולם - רק באמצעות העורף, כלומר, כהתעסקות טפלה וצדדית. וכמו אדם שצריך לתת משהו לשונאו, ונמנע מלהגיש לו אותו פנים אל פנים, אלא מעדיף להשליך את הדבר מאחורי כתפיו אל השונא5.
כאשר נתמקד בתוספת אור רוחני, נייחס פחות משמעות לענייני העולם, וכך יקל עלינו לנצח את כל האויבים, מבית ומחוץ.