השנים הטובות
הפסוק הראשון בפרשתנו מסכם את חייו של יעקב אבינו, ואומר שיעקב חי במצרים שבע-עשרה מתוך מאה ארבעים ושבע שנות חייו.
המפרשים1 שואלים: הרי כבר סופר על ירידת יעקב למצרים, וידוע לנו שיעקב שהה בשנותיו האחרונות במצרים, ואם כן, על איזה חידוש בחייו של יעקב מדובר כאן?
'בעל הטורים' מפרש ששבע-עשרה שנותיו הטובות ביותר של יעקב היו במצרים (שבע-עשרה בגימטריא 'טוב'). חייו היו רצופי סבל: המאבק עם עשיו, הגלות אצל לבן הרמאי, מות רחל, והיעלמות יוסף לשנים רבות. רק לעת זקנתו, במצרים, הוא זוכה לשבע-עשרה שנים טובות בחיק משפחתו, ולכן הן נקראות "שנות חיים" - שנים שבהן חי במלוא מובן המילה.
קירבה למקור הנצח
מסופר2 על האדמו"ר רבי מנחם מענדל מליובאוויטש, ה'צמח צדק' (האדמו"ר השלישי בשושלת אדמור"י חב"ד), שבהיותו ילד קטן, פירש לו ה'מלמד' את משמעות הפסוק "ויחי יעקב" על פי ביאורו של 'בעל הטורים'.
פנה הילד מנחם מענדל אל סבו, רבי שניאור זלמן מליאדי, האדמו"ר הזקן, ושאל אותו: "כיצד ייתכן שאת מבחר שנותיו של יעקב אבינו, הנבחר שבאבות3, הוא חי דווקא בארץ מצרים שהיא "ערוות הארץ"4 - הנחותה והטמאה שבארצות?"
ענה רבי שניאור זלמן לנכדו: "כתוב בתורה שקודם שירד יעקב אבינו למצרים, הוא שלח לפניו את בנו יהודה לארץ גושן: "ואת יהודה שלח לפניו אל יוסף להורות לפניו גֹשנה"5. והמדרש6 אומר שמטרת שליחותו של יהודה, הייתה "להתקין לו בית תלמוד שתהא שם תורה, ושיהיו השבטים הוגים בתורה".
"להורות לפניו גֹשנה"- על ידי לימוד תורה ["להורות לפניו", אזי "גֹשנה", ניגשים ו]מתקרבים לקדוש-ברוך-הוא, באופן שגם אם נמצאים במצרים, אפשר להיות בבחינת "ויחי" - בחיוּת".
כאשר הנפש קרובה לה', לא משנה היכן הגוף נמצא - ואפשר לחיות חיים יהודיים אמיתיים בכל מקום.
יציאה מ(ה)מצרים
כל אחד מאיתנו חש לעיתים כי הוא נמצא במצרים. 'מצרים' היא הגדרה כללית להגבלות ומיצרים המונעים מאיתנו לעבוד את ה' כמו שאנחנו רוצים ויכולים.
מדברי האדמו"ר הזקן אנו למדים, כי כשאנחנו שומרים על גחלת החיים היהודיים, שום 'מצרים' אינו מפריע לנו. אם נתקרב למעיין החיים של התורה, נשתחרר מהקשיים ונצא מ'מצרים' לגאולה פרטית, שתקרב את הגאולה השלימה של כל עם ישראל.
ובראשם ה'אור החיים' הקדוש. ↩
לוח 'היום יום', י"ח טבת. ↩
"כי יעקב בחר לו י-ה" (תהילים, פרק קל"ה, פסוק ד'). וראה בראשית רבה, פרשה ע"ו, פיסקא א'. ↩
בראשית, פרק מ"ב, פסוק ט'. שם, פסוק י"ב. ↩
בראשית, פרק מ"ו, פסוק כ"ח. ↩
מדרש תנחומא (בובר), פרשת ויגש, סימן י"ב. ילקוט שמעוני, פרשת ויגש, רמז קנ"ב. וראה רש"י לבראשית, פרק מ"ו, פסוק כ"ח. ↩