לבטל את המידות

למה פעמיים?

קורבן התמיד, כשמו כן הוא, הוקרב במקדש תמיד, דבר יום ביומו. אך המִצְוָה אינה להקריב קורבן אחד בכל יום, אלא דווקא שניים ביום. בנוסף, לא ניתן להקריב את שניהם בו זמנית או בכל שעה ביממה, אלא ישנה חשיבות לזמנים קבועים ומוגדרים - הכבש האחד מוקרב בבוקר, והכבש השני בין הערביים.

מדוע לא די בכבש אחד ביום, והרי גם כך נשמר עיקרון התמידיוּת? ולמה ההקרבה חייבת להיות דווקא בזמנים הללו ולא אחרת?

הרמב"ם נותן טעם לדבר: "לפי שאסור להקריב קורבן כלל קודם תמיד של שחר, ולא שוחטין קורבן אחַר תמיד של בין הערביים"¹.

סכנות בחסד ובגבורה

לפי פנימיות הדברים², החוקים המיוחדים של קורבן התמיד, קשורים בעובדה שבבהמות יש טבע של ביטול, הגורם להן להיות כנועות לרצונותיו של האדם. ומבין הבהמות, הביטול קיים במיוחד אצל הכבשים³.

לכן הצטוו בני ישראל להקריב כבש אחד בבוקר, וכבש אחד בין הערביים:

הבוקר קשור במידת החסד, שכן מהותו של הבוקר היא אור, כמו שכתוב: "ויקרא אלוקים לאור יום"⁴, ואור מסמל השפעה, גילוי וחסד. הקרבת הכבש, המסמל את הביטול - בבוקר, מלמדת על הצורך במרכיב הביטול בדרגת האהבה שנובעת ממידת החסד. אם האדם יתעורר ברגשי אהבת ה' מבלי לשים את הביטול מעל לכל, יש חשש שמרוב התלהבות, הוא יימשך לא רק לענייני טוב וקדושה אלא גם לענייני העולם הגשמיים. כדי למנוע מצב שכזה, ולהרגיש את הביטול, מקריבים את הכבש הראשון בבוקר.

את הכבש השני, מקריבים בין הערביים, בו הלילה מתקרב והחושך מתחיל לשלוט בעולם. החושך המסתיר, מסמל את ההנהגה במידת הגבורה והצמצום. זה הזמן בו אין אור וגילוי אלא חשיכה, וכמו שכתוב: "ולחושך קרא לילה"⁵. ובהנהגה מסוג זה, יש חשש שבצמצום רב מדי, האור יהיה בהעלם, עד כדי כך שכוחות הטומאה יוכלו לקבל ממנו השפעה. לכן, גם בהנהגה זו נדרש הביטול לה'. ולשם כך מקריבים את הכבש השני - בין הערביים.

חשיבות הביטול

עבודת ה' היא רבת דרכים, וכל אדם יכול למצוא את עצמו עובד את הבורא בעיקר באופן כזה או אחר, לפי מעמדו ומצבו ובהתאם לשורש נשמתו. אך תמיד-תמיד ומעל לכל, מוכרח להיות הביטול המוחלט לקדוש-ברוך-הוא. רק מתוך ביטול המציאות האישית, ניתן להצליח בעבודת ה' וללכת "מחיל אל חיל"⁶.

1. משנה תורה, ספר עבודה, הלכות תמידין ומוספין, פרק א', הלכה ג'. ↩

2. לפי 'ליקוטי תורה', פרשת אמור, דף ל"ז, ב'. ↩

3. ראה ב'ליקוטי תורה' שבהערה הקודמת, שהכבשים "הם חלשים בטבעם כתולדותם, והרי ניכר ומורגש בהם טבע הביטול" (וראה גם בדרשה הקודמת, וב'ליקוטי תורה', פרשת פנחס, דף ע"ז, ד'). ↩

4. בראשית, פרק א', פסוק ה'. ↩

5. המשך הפסוק הנזכר. ↩

6. תהילים, פרק פ"ד, פסוק ח'. ↩