אין נחמה חלילה?!
החלקים השלישי1 והרביעי2 של 'שירת האזינו', עוסקים בחטאי ישראל ובעונשים שיבואו עליהם. בחלק השלישי, מתוארים החטאים - " וַיִּטֹּשׁ אֱ-לוֹהַּ עָשָׂהוּ", "יַקְנִאֻהוּ בְּזָרִים", "יִזְבְּחוּ לַשֵּׁדִים לֹא אֱלֹהַּ", ועוד.
מפשט הפסוקים נראה, כי כל החטאים המוזכרים בשירה, עוסקים בנטישת הקדוש-ברוך-הוא ובעבודה זרה. אך לפי זה קשה, הרי חכמינו זיכרונם לברכה אמרו3 כי בית-המקדש הראשון, אכן חרב בעוון עבודה זרה4, אך בבית-המקדש השני לא הייתה עבודה זרה, והוא נחרב בעוון שנאת חינם. אם כן, 'שירת האזינו' מדברת רק על החטאים והעונשים הקשורים בתקופת הבית הראשון. ומכאן שגם הנחמה והגאולה שבסוף השירה, מתייחסות רק לתקופה שאחרי חורבן הבית הראשון.
ונשאלת השאלה: מה יגידו הדורות שחוו גלות שנייה בחורבן הבית השני? האם לגלות הזאת אין נחמה, חלילה?
תוכחה גלויה ונסתרת
ההסבר הוא, כי ב'שירת האזינו' אכן מוזכרים חטאים רבים של עבודה זרה, אבל לא רק. חלק החטאים פותח בפסוק: "וַיִּשְׁמַן יְשֻׁרוּן וַיִּבְעָט, שָׁמַנְתָּ עָבִיתָ כָּשִׂיתָ, וַיִּטֹּשׁ אֱ-לוֹהַּ עָשָׂהוּ, וַיְנַבֵּל צוּר יְשֻׁעָתוֹ". בתחילה, מדבר משה על בני ישראל לאורך הדורות באופן כללי - "וישמן ישורון ויבעט". והוא תוהה: איך ייתכן שעָם ישר במידותיו ובשכלו עד כדי כך שהוא מכונה 'ישורון', ימאס ויבעט באלוקיו?! ויש לשים לב שההתרעמות הזו היא בלשון נסתר, בגוף שלישי. לאחר מכן, פונה משה לבני ישראל הנוכחים לפניו כעת, ואומר להם בלשון נוכח, בגוף ראשון: "שָׁמַנְתָּ עָבִיתָ כָּשִׂיתָ" - כבר כעת, בדור המדבר, נטיתם אחרי תאוות גשמיות, וחטאתם פעמים רבות. משה ממשיך ומספר, מה יקרה לָעָם שיקום אחריהם בעקבות הנטייה הזאת אחרי החומר - "וַיִּטֹּשׁ אֱ-לוֹהַּ עָשָׂהוּ, וַיְנַבֵּל צוּר יְשֻׁעָתוֹ". בימי הבית הראשון, בני ישראל "יַקְנִאֻהוּ בְּזָרִים", שהכעיסו את הקדוש-ברוך-הוא בכך שעבדו לאלהים אחרים. ואולם המשך הפסוק מתייחס לימי הבית השני - "בְּתוֹעֵבֹת יַכְעִיסֻהוּ". הם אכן לא עבדו עבודה זרה, אך עשו תועבות אחרות.
נחמה מתוך השפל
בהתאם לכך, גם בחלק העונשים מדובר הן על חורבן בית המקדש הראשון, והן על חורבן בית המקדש השני. " הֵם קִנְאוּנִי בְלֹא אֵל" - מכוון לעבודה זרה של ימי הבית הראשון. ואילו "כִּעֲסוּנִי בְּהַבְלֵיהֶם" - מתייחס לחטאי תקופת הבית השני.
אפשר גם לפרש, כי "הם קנאוני בלא אל, כיעסוני בהבליהם" נאמר על שליחיו של אותו האיש שחיו בסוף תקופת בית המקדש השני, וכיעסו את ה' בהבליהם, ומהם יצאו מישראל לאחר חורבן הבית השני והפיצו את אמונת ההבל באותו האיש, וכתוצאה מכך נוסדה דת הנצרות שהיא עבודה זרה. (גם הפולחן האלילי שנעשה לזכרם של אותם שליחים שהוכתרו על-ידי הנוצרים כ"קדושים" כביכול, מרומז במילה "הבליהם").
יש לשים לב, שעד פסוק כ' השירה נאמרת מפיו של משה, המדבר על הקדוש-ברוך-הוא. ואילו מכאן, השירה נאמרת מפי הקדוש-ברוך-הוא. הסיבה לכך היא, קנאתו הגדולה של הקדוש-ברוך-הוא וכעסוֹ על הבלי הנוצרים, שטענו כי בשר-ודם הוא הא-לוהים. החטא החמור הזה, הוא שמַעֲצִים את קנאתו של הקדוש-ברוך-הוא: "כִּי אֵֵשׁ קָדְחָה בְאַפִּי, וַתִּיקַד עַד שְׁאוֹל תַּחְתִּית". ואולם, גם מתוך השפל הזה, של חורבן בית שני, השירה מסתיימת בדברי נחמה - "הַרְנִינוּ גוֹיִם עַמּוֹ, כִּי דַם עֲבָדָיו יִקּוֹם. וְנָקָם יָשִׁיב לְצָרָיו, וְכִפֶּר אַדְמָתוֹ עַמּוֹ"5.