דרשה
לשבת

למה נחוצים תארים רבים?

שלושת הפסוקים הראשונים של 'שירת האזינו' עוסקים בפנייתו של משה אל העם. פנייה אל ראשי העם שנמשלו לשמים, ופנייה להמון העם שנמשלו לארץ¹. לאחר מכן, משה מתחיל לדבר על תוכן הדברים. ושני הפסוקים הבאים, הם מעין הקדמה: " הַצּוּר תָּמִים פָּעֳלוֹ, כִּי כָל דְּרָכָיו מִשְׁפָּט. אֵ-ל אֱמוּנָה וְאֵין עָוֶל, צַדִּיק וְיָשָׁר הוּא. שִׁחֵת לוֹ לֹא בָּנָיו מוּמָם, דּוֹר עִקֵּשׁ וּפְתַלְתֹּל"².

מדוע פותח משה בתארים רבים כל-כך של הקדוש-ברוך-הוא "הצור תמים פעלו, כל דרכיו משפט, א-ל אמונה, צדיק וישר". לשם מה יש צורך בכל אלה?

גם הפסוק השני לא מובן. תחילה מדובר בלשון יחיד - "שחת לו", אך ההמשך הוא בלשון רבים - "לא בניו מומם". מה הסיבה לשינוי? ומהו פשט הפסוקים?

הקדמה שכוללת הכל

באופן כללי, השירה מחולקת לכמה חלקים, החלק הראשון, הוא הקדמה לכל השירה, וכדלקמן. החלק השני, מדבר על הכניסה לארץ. החלק השלישי, מדבר על העבירות שבני ישראל יעשו בארץ. והחלק הרביעי, מדבר על העונשים שיבואו עליהם. ולכן יש לפרש כי שני הפסוקים הללו הם מעין הקדמה הכוללת בתוכה גם את תמצית העניינים של השירה.

בתיאור הקדוש-ברוך-הוא בשם "צור", הכוונה לכך שהוא ההתחלה והסיבה הראשונה לבריאת כל היצורים³. ובאמירת "תמים פעלו" משה מדגיש שכל פעולותיו ומעשיו של הקדוש-ברוך-הוא הם בתמימות ובשלימות. משה רומז כאן, לדרך בה הוליך הקדוש-ברוך-הוא את ישראל ארבעים שנה במדבר, ומסביר שכל הקשיים והתלאות היו בצדק ובמשפט. עניין זה מובא כאן בתמצית, ויבואר עוד בחלקה השני של השירה - בחלק החסדים⁴.

המשך הפסוק, מתייחס לפעולתו של הקדוש-ברוך-הוא גם בצרות ובעונשים שעתידים לבוא על ישראל. המילים "אֵ-ל אמונה" מתייחסות לאופן בו נהג ה' עִִם ישראל בחורבן בית המקדש הראשון. אכן, ישראל סבלו רבות מהחורבן, אך הוא נעשה בצדק וביושר כי הקדוש-ברוך-הוא הוא "א-ל אמונה", ובתקופת בית המקדש הראשון בני ישראל חטאו בעניין האמונה, בהעדר האמונה בה' ובכך שעבדו עבודה זרה. ולכן אין בסבלם של ישראל "עוול".

הכל בצדק וביושר

התואר "צדיק וישר" מתייחס לתקופת חורבן בית המקדש השני, ומבהיר כי גם חורבן זה נעשה בצדק וביושר, מפני שישראל חטאו אז בעוונות ופשעים רבים⁵. המילים: "א-ל אמונה ואין עוול, צדיק וישר הוא" הן תמצית של מה שיופיע בהרחבה בהמשך השירה - בחלק העוונות⁶.

"שִׁחֵת לו, לא בניו מומם" - בדברים אלו ממשיכה השירה לבָאר שהקדוש-ברוך-הוא צדיק, והעונשים באו בעקבות חטאיהם של ישראל. עַם ישראל הוא זה ששִׁחֵת לו, כלומר - לעצמו. במקום להתנהג כבני א-ל חי⁷ הם נהגו כ"לא בניו" וזה הוא מומם, שנעשו "דור עיקש ופתלתול". הדברים הללו יתבארו בחלק הרביעי של השירה - חלק העונשים⁸.

כך מהווים שני הפסוקים הקצרים הללו, הקדמה ותמצית לשירה כולה.

1. “האזינו השמים ואדברה, ותשמע הארץ אמרי פי”. ↩

2. פרק ל”ב, פסוקים ד’ - ה’. ↩

3. ראה ‘מורה נבוכים’, חלק ראשון, פרק ט”ז. ↩

4. ראה בדרשה הקודמת על חלוקת השירה לשישה חלקים. ↩

5. ראה גם לקמן, בדרשה "הבלים מכעיסים ומקציפים". ↩

6. פסוקים ט”ו - י”ח. ↩

7. ראה הושע, פרק ב’, פסוק א’. ↩

8. פסוקים י”ט - כ”ה. ↩