מי צריך עדות?
פרשתנו, פרשת "פקודי", היא הפרשה האחרונה בספר "שמות". כמו פרשת "ויקהל", נראה שהפרשה חוזרת על דברים שכבר נאמרו ברצף הפרשיות "תרומה-תצוה". ואולם, למעשה, בפרשת השבוע מופיעים שינויים ודגשים חדשים.
מיקומה של הפרשה בציר הזמנים, הוא אחרי איסוף כל החומרים לצורך מלאכת המשכן. ומפרספקטיבה שכזו, התורה נותנת מעין 'דין וחשבון' על הכמויות המדויקות שנאספו, כמו גם תיאור הכנתם של הפריטים האחרונים במשכן.
התיאור והדיווח המפורט, נועדו להוכיח שאכן כמויות הזהב, הכסף והנחושת שנאספו, באו לידי שימוש אך ורק למטרות המשכן, ולא נפלו לידיים פרטיות. אמנם אין לחשוד במשה רבינו חלילה, אולם התורה מלמדת אותנו, שכל העוסק בצרכי ציבור, צריך לנהוג בשקיפות מלאה ולספק את מלוא המידע על ניהול המשאבים הציבוריים, כלשון הציווי - "והייתם נקיים מה' ומישראל"1.
פרשני המקרא, עוסקים במספר שאלות העולות מהפסוק הראשון בפרשתנו. אחת מהן2 מתייחסת לכפל הלשון במילה "משכן", והשאלה היא, מדוע המילה "עדות" מהווה תוספת רק לאזכור השני של המשכן? הרי לכאורה גם בפעם הראשונה מדובר על "משכן העדות"?
חשיפה וחידוש
מוסבר על כך בתורת החסידות, כי הפסוק מדבר על שתי רמות של "משכן". האחת, היא משכן רוחני, אותו הראה הקדוש-ברוך-הוא למשה. והשנייה, היא המשכן הגשמי שהוקם על-ידי בני ישראל.
"משכן העדות" הוא המשכן הגשמי, זה המופיע שֵׁנִי בפסוק. משמעותה של 'עדות' היא מסירת מידע על דבר שאינו גלוי וידוע, ואינו מובן מאליו. ואילו דבר הגלוי לכל, ואפילו דבר שאינו גלוי עדיין, אבל עתיד להתגלות - אינו זקוק ל'עדות'3. ודבר זה מתייחס רק למשכן הגשמי, שכן במשכן הרוחני - מעצם טבעו כמציאות רוחנית - האלוקות מאירה בגלוי, ואין צורך ב'עדות' על קיומה.
המהות העליונה במציאות הנחותה
במשכן הגשמי, לעומת זאת, הקדושה לא שוררת באופן גלוי. מצד שני, דווקא במשכן הגשמי, מתרחש עיקר גילוי השכינה, שכן עצמוּת האלוקות יורדת ושוכנת במשכן הגשמי. לכן דווקא המשכן הגשמי מהווה "עדות" - אות גשמי לקיומה של האלוקות ברמה הגבוהה ביותר, למעלה מכל רמות הקדושה4.
בהקמת המשכן הגשמי בפועל, ומצוות מעשיות בכלל, אנו ממשיכים לעולם את עצמיות האלוקות, כי זו הכוונה והמטרה של הקדוש-ברוך-הוא בבריאתו את העולם. לגלות את מהותו הגבוהה ביותר - במציאות הנחותה ביותר5.